הדוויג

סוג של משותף עם טליה: https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=13479&showchap=1

הדוויג

אני די בטוחה שנרדמתי בחנות דורסי הלילה איילופס, שהייתה הבית שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד מלאה רעש, צווחות ושריקות. משום מה התעוררתי במקום שקט, שלא ראיתי מעודי.

"היא ערה!" שמעתי מישהו לוחש בהתרגשות מצד ימין שלי והפניתי את ראשי אליו. ישב שם איש צעיר מאוד, עם שיער מבולגן ועיניים ירוקות. הוא נראה לי חזק מאוד אבל בו בזמן שברירי. כמו- חטיף.

הוא התקרב אליי ופתח את דלת הכלוב שלי, מושיט את היד בזהירות. אולי פחד לפגוע בי, או שאני אפגע בו.
התקרבתי אליו והרגשתי את האצבע שלו שוקעת בנוצות הרבות שלי, שדמו לפרווה.

"היי, קוראים לי הארי, את ממש יפה." הוא אמר בחיוך רחב, "הבאתי לך אוכל."
הוא הרים שתי קערות מהמיטה, אחת עם דג ואחת עם ירקות של מרק. הוא קירב לי את שתיהן לכלוב והתחלתי לאכול מקערת הירקות. אני לא אוכלת דגים, מה פתאום.

הוא פסע שוב לעבר המיטה והרים ספר עבה, פתח אותו והרים את מבטו אליי.
"אין לך שם עדיין, צריך למצוא לך אחד." הוא דפדף. "מה דעתך על- פרימדה?"

עיקמתי את המקור, שם לא יפה כל כך.
הוא פירש נכון את העיוות בפנים שלי כחוסר הסכמה והמשיך לדפדף. "רונדלס?"

לא. השם הזה נותן לי תחושה שאני לא אוהבת. כאילו אני עפה מעל מפעלים מלאי עשן וחנויות מזון מהיר.
אני מעדיפה בהרבה מרחבים עצומים, כחול של ים, ירוק שלי יער, חום של אדמה. כאלה נופים.
הוא הניח את הספר על המיטה והרים אחד אחר, ספר בשם תולדות הכישוף. בצבע כחול עתיק, עם גופן לא רגיל.
"בואי נחפש פה" אמר.
"את כישוף הרחף וינגארדיום לביוסה," הוא התחיל לקרוא בקול, "גילתה המכשפה המוכשרת קורנס הדוויג בשנת 1885-"

שרקתי בהפתעה, הדוויג זה שם נהדר.
"הדוויג? את אוהבת את השם הזה?" הוא שאל.
התקרבתי אל קצה הכלוב והוא הבין את כוונתי.

"החלטנו על הדוויג!"
הסתכלתי עליו והוא החזיר לי מבט בעיניו הירוקות, הנוצצות. כל כך אהבתי את הילד הזה, ואמשיך לאוהב אותו עד יומי האחרון.