הדוויג

לפני שאתם קוראים את הפאניפיק הזה, אני רוצה שתדמיינו שאתם הדוויג. שאתם תנשמת צחורה כל יכולה. תיכנסו לראש שלה.

דמיינתם? נכנסתם?

עכשיו אתם מוכנים לקרוא את הפאניפיק-

''הדוויג''

סוג של משותף עם נטע: https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=13478&showchap=1

באותו יום בחנות, חשבתי, ''משהו טוב הולך לקרות היום. אני יודעת את זה.''

הייתי בתוך השובך התלוי מתקרת החנות ''אילופס''.

פעמון הדלת צלצל וילד קטן ואיש ענק נכנסו לחנות.

המוכרת אמרה את מה שתמיד אמרה כשלקוח נכנס לחנות: ''ברוכים הבאים לאיילופס, כלבו דורסי הלילה. יש לנו: ינשופים, תנשמות, אוחים, ליליות וקטופות. מה תרצו לקנות? או נכון יותר לומר, את מי תרצו לקנות?''

את הטקס לכניסת אורח כבר הכרתי, הרי אני נמצאת כאן כבר שנתיים. יצאתי מהשובך והתעופפתי אל אחד השולחנות העמוסים בכלובים. הילד בחר כלוב כסוף ונוצץ ואני כבר חיכיתי לחזור לשובך כדי לחטוף תנומת צהריים. אבל פתאום, הילד הצביע עליי. ידעתי מה זה אומר, עכשיו אני אהיה שלו. חיכיתי כבר להכיר אותו, אבל זה יצטרך לחכות לאחרי תנומת הצהריים שאבלה כנראה בתוך כלוב.

אחרי שבוע, לא הבנתי למה כל פעם שהוא אומר את המילה ''הדוויג'', הוא מסתכל עליי. אבל אחרי שבוע נוסף, הבנתי. שמי הוא הדוויג. זו היתה ההרגשה הכי טובה בעולם. יש לי שם. יש לי זהות.

מאז אותו יום בחנות עברו כמעט שבע שנים. הספקתי להבין שעל ראשו של הארי שלי רוחשת סכנה. הספקתי להכיר את רון, הרמיוני וסיריוס שתמיד היו נחמדים אליי. למרות שבשנה האחרונה סיריוס הפסיק לשלוח מכתבים להארי.

אבל היום אני צופה בהארי אורז את חפציו. בתרמיל, ולא במזוודה כמו כל שנה.

הוא תולה את התרמיל על כתפו, סוגר את הכלוב שלי, לוקח מקל עם זרדים בקצו ויורד במדרגות. הוא מניח את דבריו על הספה, חוץ ממני.

''כאן למטה הדוויג -'' הארי פותח דלת מתחת למדרגות, ''כאן הייתי ישן! את עוד לא הכרת אותי אז - בחיי, זה קטן, כבר שכחתי...''

פתאום מגיעים המון אנשים. חצי מהם הופכים להארי ואני מאוד מבולבלת. מי מהם הוא הארי שלי?

כולם יוצאים החוצה ומתיישבים על דברים שונים - כמה על מקלות זהים לזה של הארי, כמה על האוויר, אבל רק הארי אחד, שאני מזהה כהארי שלי, יושב בתוך סירה. וכתוצאה מכך גם אני. כעבור זמן לא רב, אנחנו יוצאים לדרך, וכולם מתעופפים באוויר. חובבנים.

הייתי רוצה לעוף לידם, אבל ברגע שאנשים בשחור מופיעים, אני שמחה שאני בטוחה בתוך הכלוב. זעקות מתחילות להישמע והבזקי אור ירוק מופיעים. אני מסתכלת בעיניו של הארי שלי ורואה שהוא מפוחד. אני רוצה לצאת מהכלוב ולחכך את ראשי בלחיו, אבל לפני שאני מספיקה לעשות משהו, הכלוב שלי מחליק מבין ברכיו של הארי, והוא תופס אותו ברגע האחרון. שניה לפני שהבזק אור ירוק מפלח את גופי. מפי נפלטת צווחה ואני שוקעת בשינה עמוקה. אולי לתמיד.