הסיפור שמאחורי

סיפורו של נוויל

------

נ.מ נוויל

"שלום חנון!" אמר דראקו מאלפוי והפיל לנוויל את הספרים.

נוויל התכופף והרים אותם.

הוא ממזמן למד להתעלם.

הוא ממזמן למד להעלים עין, להירגע, לא לצעוק, ובטח שלא לבכות.

הוא נאנח. רק כמה שעות עברו מאז שהארי רון והרמיוני חזרו מהמסע שלהם, וכולם הרגישו את המתח באוויר, שמלחמה מתקרבת. הקרב על הוגוורטס, כך הם כינו את זה.

למרות שבלימודים הוא השתדל להראות חזק, הוא פחד, פחד מהאחים קארו, פחד מהמלחמה. המלחמה הקרבה הזכירה לו יותר מידי אותה- את החיוך שלה, את זה שתמיד עזרה לו והאמינה בו, גם כשהשאר כינו אותו סקיב.

ואז זה נגמר- החיוף, הליטוף,

קללה אחת.

אוכלת מוות אחת.

ועכשיו היא משוחררת. האוכלת מוות.

בלטריקס לסטריינג'.

מי שקיללה את הוריו, והרגה את אחותו הגדולה. אחותו לא נהרגה במלחמה, רק כמה שנים אחרי, כשעוד נותרו אוכלי מוות בחוץ, מתחבאים. בזמן שסבתם הלכה, בלטריקס הופיעה ואמרה שהיא חזרה "לסיים את העבודה" ולהרוג או לקלל אותם. הוא זכר את הצחוק המרושע שלה, כשהרגה את אחותו. גם נוויל היה מת, אילולי עין הזעם מודי היה תופס אותה ושולח אותה לאזקבן. וזה שבר אותו, המוות שלה. והוא ידע את זה. המוות של האדם היחיד ממנו הוא קיבל השראה ואהבה. האדם היחיד ממנו נוויל לא פחד.

ואז הוא חזר.

"וולדמורט" נוויל מלמל. הוא כבר לא פחד מהשם.

ואז היא השתחררה גם-בלטריקס.

מצחיק שהוא לא מצליח לומר את שמה, אבל שמו של אדונה כן.

זה עורר אותו, החזרה שלו. גרם לו להרגיש חזק יותר,את זעם הנקמה בוער בו. 

כאשר הוא נכנס לחדר המועדון שיימוס שרק. "מה עשית הפעם?" נוויל הסתכל עליו בשאלה ושיימוס סימן לפניו. נוויל גיחך "לא יודע, אני כבר לא סופר" שיימוס צחק. הוא ושיימוס התקרבו מאז התחיל כל הלחץ.

"מה איתך?" הוא שאל, מצביע על הפנס בעין שנוצר לשיימוס. "מאלפוי נתן לי אגרוף. נתתי לו חזק בשפה." שיימוס גיחך. וגם נוויל. שטף דם כחול באמת עיטר את צד שפתו של מאלפוי, הוא פשוט לא הקדיש לזה תשומת לב מיותרת. לפתע כל התלמידים השתתקו.

"כל התלמידים, נא להגיע לחדר האוכל" אמר קולו של סנייפ, שהוגבר פי 50 בערך. "מה נעשה אם הארי רון והרמיוני?" שאל דין, שצץ משום מקום.

נוויל חייך. "זה בסדר, יש לי תכנית"

תלמידי בית גריפינדור יצאו בשורות מסודרות אל עבר חדר האוכל, שממזמן איבד את חמימותו. כל הקבוצות האחרות כבר היו שם, והאחים קארו שלחו בתלמידי שנה ראשונה המפוחדים מבטים מרושעים. סנייפ, שעד עכשיו היה אם הגב אליהם, הסתובב ואמר- "נודע לי שהארי פוטר-" לחשושים קטעו אותו- "הארי פוטר?", "כאן?""הוא חזר?"...

 "שקט!!" סנייפ הכריז וכולם השתתקו "אם מישהו ידע על ההתרחשויות האחרונות.." הוא הביט בנוויל בשנאה " ולא סיפר לצוות המורים, או סייע לפוטר ללא ידיעתנו, יענש בחומרה" האחים קארו צחקקו מול המבטים המפוחדים של תלמידי השנה הראשונה.

"צא, פוטר" סימן נוויל להארי בלי קול והארי יצא. מתחיל לדבר. נוויל לא באמת הקשיב לו, אלה צפה בקרב שהתחולל בין מקגונגל לבין סנייפ, שברח. כולם הריעו, אבל קולו של וולדמורט מילא את ראשיהם.

וזו הייתה ההתחלה של "המלחמה על הוגוורטס"

--------------------------------------

אני אמשיך את החלק של נוויל בפרק הבא, פשוט אין לי כוח יותר :]