סיפורו של נער

הנה היא,נופלת,ואני לא קולט.אני חושב שהיא רק נפלה,מעדה,היא כבר תקום.אין סיכוי שלא.
אבל היא לא קמה.היא נשארה על רצפת האולם ההרוס,עיניה אטומות וחסרות הבעה.
וזה עדיין לא נקלט אצלי.

לונה,הרמיוני וג'יני הביטו מזועזעות בבר.

למה?מה קרה?היא תכף תקום ותרסק ללואיס הזה את הצורה.
אבל היא לא קמה,וזה הטריף אותי.היא ממש רוצה לשבור אותי בשיא המתח?
"הארי,אתה...אתה לא יודע?מה,לא ש-שמעת?"לונה שאלה אותי,בוכייה.
"מה לא שמעתי?היא תכף תקום ותילחם בו!"קראתי.מולי נראתה בהלם,דמעות זולגות מעיניה.
ואז,כמו פצצת אטום,נפלה עליי מהשמים ההבנה.
היא...היא...בר...היא...
"לא!!!"צרחתי בעוד כל האנשים שבצד שלי מביטים בי בכאב ובדמעות.אוכלי המוות הביטו בי בשנאה ארסית,משועשעת.
רצתי כמו מטורף,לא עוצר,לא חושב על זה אפילו,רק לראות את פנייה בפעם האחרונה...
"ב-בר,בב-בקשה,"מלמלתי,ולא שמתי לב שבכיתי.הייתי מעל גופתה של בר,בוכה עלייה,מקווה שזה סתם חלום רע.הוא תכף יעבור ואני יקום ובר תהיה בחיים.
אבל פשוט לא התעוררתי.

"בר!!!"ציפיתי שהיא תענה לי,לפחות תגיד 'מה?' או את שמי.לא יכולתי לראות אותה ככה.זה היה נורא.
פתאום חשבתי,אלוהים,לקחת לי את הוריי,סיריוס,דמבלדור,לופין,טונקס,פרד,ועכשיו את הדבר הכי חשוב לי עלי אדמות,הדבר היחיד שאני מוצא אצלו נחמה,אהבה ואושר-
"הארי,"ג'יני באה אליי,פנייה רטובות מדמעות.
"הארי,אני...אני כל כך מצטערת,בשבילך...היא...הייתם מאושרים יחד,נכון?"היא שאלה חלושות.הנהנתי  במרץ.ג'יני ירדה על ברכיה וחיבקה אותי חיבוק מבין,תומך,ו...הייתכן,אוהב?...

קמתי,בהחלטה של רגע,נחוש בדעתי לעשות את המעשה.
"ג'יני,לכי הצידה,"אמרתי.היא הסתכלה לי בעיניים לרגע קט ואז הלכה לכיוון הרמיוני,לונה ורון ההמומים והשבורים.
"נו,נו,נו..."אמר לואיס בעיניים מטורפות.הרמתי את שרביט העוזרד של דראקו,מכוון בסתר אל ליבו של לואיס.
"פוטר שבור,בדיוק כרצונו של אדון האופל!"צחק לואיס צחוק מרושע,חסר חיים.
התעלמתי.הלחש עמד לי על קצה הלשון.

"היום לא מישהו אחד ימות בידיי,"אמרתי.כולם הסתכלו עליי בהלם מוחלט,לא מבינים מאיפה הרעיון המטורף הזה.
"לא יכול להיות."מלמלה הרמיוני והנידה בראשה.על פניהם של ג'יני ולונה היה צל חיוך נקמני.
"היום אתה תתייחד עם אדונך,ותחזרו להיות יחד,"אמרתי.הגיע הזמן שמישהו ייעשה את זה,חשבתי,וצל חיוך האיר את פניי.

לואיס לא הבין."על מה אתה מדבר,פוטר?"הוא שאל בגסות והרים שרביטו.

"אני מדבר על זה,"אמרתי,וליבי נחמץ מהתרגשות רוטטת.

"אבדה קדברה!"

למרות שבחיים שלי לא האמנתי שהלחש הזה ייעלה על שפתיי,למרות שבחיים לא חלמתי שהשרביט שאני יחזיק יבצע הלחש הנורא הזה-

לואיס נפל לבור עמוק ללא תחתית,ללא סוף,וללא סולם לחזור חזרה.

		הפרק הבא