תם ונשלם הקונדס

“People Are Disappearing Daily. If We Start Fighting Amongst Ourselves, We're Doomed."

רמוס ג'ון לופין

הייתי ילד תמים וקטן, ולפתע הכל השתנה.

אני זוכר את הלילה בו הגיע איש הזאב, וקרתה הנשיכה.

הייתי צעיר וטיפש, בסביבות גיל החמש. באותה תקופה נהגתי להאזין לסיפורים על אנשי זאב שמסתתרים בצללים מחשש לאובדן שליטה, ומעולם לא תיארתי לעצמי שזו תהיה המציאות שלי.

מעולם לא תיארתי לעצמי שפניו החלקות של ילד בן החמש יתחלפו בצלקות. מעולם לא תיארתי לעצמי שבמקום פצעוני הבגרות יהיו פני מרוטשות.

ללמוד בהוגוורטס אין לי סיכוי, הרי מי יקבל אדם זאב?

כך חשבתי לפחות, עד לאותו יום…

זה היה בוקר רגיל להחריד, יומיים לאחר הירח המלא. רציתי לנצל את כל הזמן שנותר לי עד לחודש הבא. זה היה ימים בודדים לפני חופשת חג המולד, שנת הלימודים כבר הייתה בעיצומה.

"רמוס, הכל בסדר?" אמי שאלה ללא הרף. היא ידעה כמה שבור הייתי, הוגוורטס היה החלום שלי.

"אני… כן," צבטתי את גשר אפי. הצלקת שעליו הזכירה לי מה אני באמת, שאני לא רגיל.

"אני מבטיחה לך, הכל ישתנה בקרוב."

אולי הייתה זו התקווה שבקולה שגרמה לי להאמין, או אולי הייתה זו הידיעה שהיא ואבי התלבשו חגיגי מכרגיל באותו בוקר, שגרמו לי להרגיש שהיא צודקת, ושמשהו אכן עומד לקרות.

הדפיקה בדלת נשמעה שלוש שעות מאוחר יותר. ההתרגשות על פניה של אמי אמרה הכל - משהו טוב עומד לקרות כאן.

הקוסם המזוקן, הלבוש בגלימה בגוון השזיף, היה מוכר לי מאוד. הוא היה האדם שמעולם לא חשבתי שאפגוש, והנה הוא כאן, עזב את ביתו כדי לפגוש אותי.

זה היה אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

"שלום לך, רמוס," הוא חייך אליי. "חיכית לפגושך זמן רב."

מרוב הלם לא יכולתי להוציא מילה מפי. התלבטתי ביני לבין עצמי האם עליי לקוד, ולבסוף בחרתי ללכת על בטוח.

"אתה בהחלט ילד מנומס להפליא," דמבלדור פרץ בצחוק למראה הקידה המגושמת שלי. "הוריך סיפרו לי עלייך כל כך הרבה!"

"ב… באמת?" מלמלתי חלושות.

"שמעתי כמה מבריק אתה, כמה טוב לב, שמעתי שתשמח לקבל מקום בבית ספרי הקט."

ניסיתי לאשר, אך קולי נאלם.

"ובכן, לאחר מחשבה רבה, ולאחר שראיתי איזה נער יוצא מן הכלל אתה, אני שמח לבשר לך, שמצאנו דרך לקבל אותך לבית הספר!"

הוריי הביטו אחד בשני, הבעת אושר צרוף על פניהם.

הרגשתי דמעות של אושר זולגות על לחיי, ומיד מיהרתי למחות אותן מפני לפני שדמבלדור ישים לב.

"אז… מתי אגיע להוגוורטס?" זה כל מה שיכולתי לומר.

"אם תרצה, רכבת האקספרס תצא מחר בחזרה לבית הספר לאחר שהתלמידים שחזרו לביתם בחופשה יגיעו."

"אתה… צוחק?" זה כל מה שיכולתי לומר.

"אילולא הייתי צוחק כבר היית יודע זאת," אמר דמבלדור. "ושכחתי לשאול, רמוס, תרצה ממתק?"

הבטתי בו בתדהמה. האם מנהל הוגוורטס הציע לי הרגע ממתק?

"זה קרמבו," הוא שלף מכיסו דבר מה עטוף בנייר אלומיניום. "טעים ומתוק. תטעם." הוא הגיש לי את הקרמבו.

בעדינות רבה קילפתי את העטיפה מהממתק, והדבר הנגלה לעיני היה מיוחד, נדיר, חדש.

"זה טעים!" קראתי בעודי נוגס. "תודה רבה, אדוני." 

דמבלדור החביב הציע גם להוריי את ממתק השוקולד הקצפתי, אך שניהם סירבו בנימוס, והתרוצצו אנה ואנה בניסיון למצוא קדרות, מרכיבי שיקוים וציוד נדרש לשנה הקרובה.

"אם כך רמוס," אמר לי לבסוף הפרופסור. "כעת עלינו לדבר על סידורי הביטחון."

הוא הסביר באריכות על תוכנית הפעולה המתבצעת בהוגוורטס. ממש באותם רגעים שתלו אנשי משרד הקסמים את הערבה המפליקה - עץ אשר "יפליק" לכל תלמיד אשר יתקרב אליו. בנקודה נסתרת בעץ יש סיקוס, עליו יש ללחוץ כדי לעצור את התפרעות הערבה ולחשוף מעבר סודי לבית בעיירה הוגסמיד. הבית יהיה ממולכד וממוגן היטב, ובו אוכל להשתנות ולהעביר את הלילה מבלי לסכן את ביטחון האנשים בעיירה או התלמידים. והדבר הכי חשוב שיש - אסור בתכלית האיסור לספר לאיש שאני אדם זאב.

זה נראה פשוט להפליא, וטוב שכך, כי אילולא ידעתי על כל הצרות שהעץ יגרום, ודאי הייתי חוזר בי.

באותם ימים הייתי תמים, וזה עמד להשתנות.

-

להגיע לתחנת קינגס קרוס יומיים לפני ערב חג המולד הסב לי אושר עצום.

תלמידי הוגוורטס כבר נעלמו מהרציף מזמן, והרכבת הייתה אמורה לצאת בקרוב לבית הספר.

הוריי התעקשו להתלוות אליי, שכן זו תהיה הפעם האחרונה שיראו אותי במשך חודשים. בלית ברירה, ובידיעה שהם צודקים, הסכמתי.

הנסיעה עברה עלינו בנעימים. הנוף היה יפהפה, וההתרגשות גרמה לליבי לפעום במהירות.

כל הדרך חלפה מחשבה אחת בראשי:

אני בדרך להוגוורטס.

אני בדרך להוגוורטס.

אני בדרך ל -

"הגענו," אמרה אמי. "קדימה רמוס, הזדרז."

זה סוף סוף אמיתי, אני סוף סוף בהוגוורטס. חשבתי שזה בחיים לא יקרה, שדמבלדור יתחרט ברגע האחרון, או שהורה חטטן יגלה, אך לא! אני באמת כאן.

כאשר צעדתי את צעדי הראשונים בשלג של עיירת הוגסמיד, והשקפתי על הטירה היפהפייה, המוארת, לא יכולתי להפסיק לחייך.

אני באמת כאן. זה אמיתי.

"וואו," פלט אבי. "שכחתי כמה המקום הזה יפה."

דמעות נצצו בעיניו כאשר חיבק אותי לשלום.

"מכאן אתה לבד, חמוד," אמרה אמי. "בהצלחה."

"תכתוב לנו," אמר אבי.

"יום יום," הבטחתי, ונדרתי בליבי שכך יהיה. "תודה לכם, על הכל."

חיבקתי אותם פעם אחת אחרונה, והתחלתי בצעדי לכיוון הטירה.

הלכתי דקות אחדות בשלג, בחיוך שלו, עד שהגעתי לשערי בית הספר. אישה לבושה חלוק ירוק מנצנץ עמדה שם, מביטה בי בהבעה חמורת סבר.

"שלום לך, מר לופין," היא אמרה. "אני פרופסור מקגונגל, סגנית המנהל. אנו שמחים שהגעת בשלום ומקווים שהנסיעה הייתה מוצלחת."

"בהחלט," חייכתי.

"בוא איתי," פרופסור מקגונגל אמרה. "הגיע הזמן למיון שלך."

באותו רגע התחלתי להילחץ. המיון?! כבר?! הוא ציפה שיהיו לו יום או יומיים להתאקלם בטירה, אך…

"אל תדאג," אמרה הפרופסור. "התהליך פשוט למדי, ואין ספק שתסב גאווה רבה למשפחתך. האם אתה מוכן?"

הנהנתי, מקווה שזו לא הייתה טעות.

מקגונגל הובילה אותי במסדרונות הטירה הריקים, עוצרי הנשימה, עד שהגיעה לקצה מסדרון, ובו פסל אבן מכוער של מפלצת.

"ברטי בוטס!" היא קראה. הפסל קיפץ והתעורר לחיים, הוא נע הצידה וחשף גרם מדרגות.

"קדימה, לופין," היא זירזה אותי בעודה עולה במדרגות הלולייניות. "בוא אחרי."

הנהנתי, ואט אט התחלתי לפסוע מעלה במדרגות, למשרד המנהל.

פרופסור מקגונגל נקשה בדלת, וכאשר נשמע "יבוא" חלוש מצידה השני, פתחה אותה וסימנה לי להיכנס.

"שלום לך, רמוס," קול מוכר נשמע, והפרופסור דמבלדור קם לקדם את פניי.

סקרתי את החדר העגול, המשרד שלו ככל הנראה. ספרים על גבי ספרים נערמו על המדפים, מכשירים מוזרים ניצבו על כונניות קטנות בצידי החדר, דיוקנאות מנהלי עבר של בית הספר היו תלויים על הקירות מאחורי שולחן המנהל, והדבר המרשים ביותר במקום היה עוף חול יפהפה אשר השקיף מעבר לחלון.

"אמ… נחמד פה," מלמלתי. לא ידעתי מה לומר מלבד זאת, הייתי נבוך מכדי להתחיל לפטפט עם המנהל.

"תודה לך, רמוס," אמר דמבלדור. "אולי ביום מן הימים הוא אף יהיה שלך." הוא קרץ.

הסמקתי עד שורשי שיערי, הפרופסור מקגונגל ודאי זיהתה זאת, ולכן פנתה אל המנהל.

"אם כך, אלבוס, בלי דיבורים מיותרים, הגיע הזמן להתחיל את המיון שלו."

"בהחלט…" דמבלדור מלמל. הוא ניגש אל אחד המדפים והוריד דבר מה מאובק ומטולא.

מצנפת המיון.

"כפי שידוע לך, מטרתה של המצנפת היא למיינך לבית שלך כאן, בהוגוורטס. הצלחות שלך יזכו את הבית בנקודות, ועבירה על החוק תוריד נקודות. כאמור, בהוגוורטס ארבעה בתים - גריפינדור, רייבנקלו, הפלפאף," פרופסור מקגונגל נאנחה לפני שאמרה שם הבית הרביעי. "וסלית'רין. הבית יהיה המשפחה שלך בשבע שנותיך כאן, ותגור בחדר המועדון השייך אליו."

"אתה מוכן להתחיל?" שאל דמבלדור.

בלעתי רוק כאשר הנהנתי. "מעולם לא הייתי מוכן יותר."

דמבלדור חבש את המצנפת על ראשי, ובאותו רגע התחלתי לשמוע קולות…

אז אדם הזאב אכן הגיע בסוף…

נו, נו, נו, יפה מאוד, יש לנו נער אינטליגנט.

ודאי לרייבנקלו ישלח, או אולי…

יש בו גם נחישות, וטוב לב אף מופלג, אבל האומץ…

"גריפינדור!" הכריזה המצנפת.

הסרתי את המצנפת מראשי, וראיתי את שני הפרופסורים מחייכים אליי חיוך רחב.

"כל הכבוד, רמוס," אמר דמבלדור.

"מצויין," אמרה פרופסור מקגונגל באיפוק. "אראה לך היכן חדר המועדון."

היא הובילה אותי בין מסדרונות עם פסלים משונים, דיוקנאות, קישוטי חג המולד ורוחות רפאים המתרוצצות אנה ואנה.

לבסוף הגענו לקצהו של מסדרון, ובו דיוקן של אישה שמנה הלבושה בשמלת סאטן ורודה.

"שלום, היק! סיסמא!" היא גיהקה.

"הסיסמא היא 'ניצוץ נרות'," הסבירה פרופסור מקגונגל כאשר דיוקנה של האישה השמנה נע הצידה ואפשר לנו להיכנס לחדר המועדון.

עשיתי את צעדי הראשון למקום אשר עתיד להיות ביתי. היו שם שלושה נערים מלבדי, שרועים על הספות, ושתי נערות, מכינות שיעורי בית.

"שלום," מלמלתי.

איש לא אמר דבר.