שני ילדים מחייכים

ויתור זכויות לקרטר בייס וקרייג תומאס, שכתבו סיפור מדהים אבל ארוך מדי.

"וכך, ילדים," טד מחא כף. "פגשתי את אמא שלכם."
לוק ופני הביטו בו.
טד השתעל.
הם המשיכו לבהות. והמשיכו.
"חבר'ה?" הוא שאל, שמץ של דאגה מתגנב לקולו. "אין תגובה? סיפרתי לכם הרי את הסיפור המלא של איך פגשתי את אמא."
"מה??" צעקו שניהם בהפתעה.
טד החוויר. הם ממש לא הקשיבו לא, אה? אולי אם הוא היה מגיע לנקודה קצת יותר מהר היו מצליחים לעקוב. כן, הרבה מהסיפורים היוו חלקים משמעותיים מהחיים שלו לקראת המפגש עם אמא של לוק ופני, אם כי אפילו הוא עצמו הרגיש שחלק מהאנקדוטות אולי לא היו עד כדי כך נחוצות.
"טוב, אין ברירה. אני אצטרך לספר את הכול מהתחלה," הוא אמר.
פני חייכה באהדה, ולוק חזר לבהות בו.
הוא ציפה לשמוע "מה" נוסף, או דריכה של נשק – הוא ציפה לתגובה כלשהי, אבל הם רק הביטו בו בציפייה.
"היי, אני יודע שזה לקח קצת זמן, ילדים, אבל אני חושב שמן הראוי לשמוע מה אתם חושבים על–"
"וואו," אמר לוק לפתע, בלי לחכות שאביו יסיים. אבל טד המתין כל כך הרבה זמן לתגובה שלהם שהוא פשוט נתן לו לדבר. "אז אתה רוצה להגיד לי שבחורה החטיפה לך?"
"מה," כעת היה תורו של טד לבהות בבנו. פני נראתה משועשעת.
"בחורה החטיפה לך," חזר לוק בגיחוך.
"איך זה קשור בכלל למשהו ממה שאמרתי," אמר טד, אובד עצות. כלומר, כן – הוא כן חטף מכות רצח מבחורה שהוא נפרד איתה, אבל זה קרה ממש בתחילת הסיפור.
"וואו, זה היה סיפור נהדר, אבא," אמרה פני וקמה מהספה.
"אנחנו הולכים לראות טלוויזיה," לוק הוסיף, מצטרף אליה.
"היי, אתם לא הולכים לשום מקום," נהם טד. הוא זינק ממקומו מאחורי השולחן ושלח יד לתפוס את לוק. אבל הוא לא תפס כלום. הוא הרגיש משהו מוזר מדגדג באגרופו, היד של לוק נעלמה.
כשטד הרים את מבטו, הוא שם לב ששאר לוק התאדה יחד עם כף היד, וגם לפני לא נותר כל זכר.
"ילדים?" טד צייץ. מה הולך פה, הוא מדמיין? יכול להיות שהוא נרדם באמצע הסיפור?
הראש שלו התחיל להסתחרר. הוא סובב את ראשו שוב על הספה, שהייתה ריקה. זה היה כמעט משונה לראות אותה לא מאוישת אחרי כל כך הרבה זמן. ואז טד הבחין במשהו חבוי בין הכריות של הספה. הוא צעד בזהירות והרים קובייה קטנה וכהה מהריפוד השחור.
"אל תיגע בזה," אמר קול מוכר.
טד קפץ והפיל את המכשיר. הוא הסתובב.
"היי אבא," אמרה פני. "אני מבינה שסיימת."
טד לא זז. הוא ניסה לעכל את מה שהוא ראה מולו.
לוק ופני עמדו שם. הם נראו גבוהים יותר משזכר, ותווי הפנים שלהם השתנו. ללוק הספיק לגדול שפם, והשיער של פני היה בלונדיני. אבל הוא הסיפור ארך לא יותר מכמה שעות, נכון? נכון??
לוק ופני חצו את הסלון והתיישבו על הספה. טד הרים את היד של לוק, שהייתה מוצקה באופן מנחם, ואז עזב אותו ופנה למקומו מאחורי השולחן בהיסח דעת.
"אני," טד אמר, ואז נתקע. הוא נשם עמוק, וחשב שוב. "אני לא מבין. מה קורה פה."
"פשוט מאוד, אבא," אמרה פני. "עזבנו באמצע."
"עזבתם באמצע, מה זאת אומרת? אני דורש הסבר!" טד דרש.
"השתמשנו בהולוגרמות, אבא," אמר לוק, מרים את המכשיר הקובייתי הכהה. "אחרי כמה שעות של ישיבה ממושכת שבה לא הפסקת לדבר אפילו לשנייה, אני ופני קלטנו שזה הולך להימשך הרבה מאוד זמן. אז העמדנו פנים שאנחנו הולכים לטלוויזיה, השתלנו את ההולוגרמה כשלא שמת לב והלכנו לעניינים שלנו."
"כדי להרים הצגה משכנעת, הרצנו על ההולוגרמות קליפים קצרים של התגובות שלנו מדי פעם," המשיכה פני. "אם כי לא היה צריך את זה יותר מדי, אתה עשית את רוב העבודה."
טד בהה בהם באי הבנה. הוא הרגיש כמו סבתא שלו כשניסה להסביר לה איך סמארטפונים עובדים.
"וואי, אתה ממש זקן, אה? אני באמת צריך להזכיר לך שאנחנו חיים ב־2039?"
"ברור שאתה צריך," גיחכה פני. "הוא תקוע מדי בסיפורים מלפני שלושה עשורים, אין פלא שהוא לא מודע לזה."
"רגע, 2039?" נבהל טד, והקיבה שלו נהמה באופן שאישר את חששותיו. הוא סיפר את הסיפור הזה במשך תשע שנים. "אלוהים, איך הזמן רץ כשנהנים. כמה חבל רק שלא הייתם כאן כדי ליהנות ביחד איתי. אולי אחרי הכול אני כן אצטרך לחזור על הכול שוב."
"לא, אבא," אמרה פני בתקיפות. "עכשיו זה התור שלנו. חוץ מזה, דודה רובין סיפרה לנו את הגרסה המקוצרת. היא הרבה יותר קומפקטית."
"אנחנו היינו צריכים לסבול אותך במשך יותר מדי זמן," המשיך לוק. "גם אם זה לא כמות הזמן שציפית. עכשיו אתה תשב פה ותתייבש בזמן שנספר את הסיפור שלנו."
"טוב ויפה," אמר טד. הוא לא היה מרוצה במיוחד אבל משהו במבטים העזים של ילדיו הפחיד אותו קצת, כך שהוא לא היה מעוניין להתווכח. "רק כדאי מאוד שאני אשמע מתי ואיך קרה שצבעת את השיער שלך לבלונדיני, ילדה צעירה, כי לא זכור לי שקיבלת על זה אישור."
האמת שהוא אמר את זה קצת בקנאה. יצא לו לנסות בעבר את הלוק הבלונדיני, ועל אף שהוא שיכנע את עצמו שזה נראה עליו טוב, אפילו הוא ידע שזה לא באמת הלך. פני, לעומת זאת, נראתה מצוין בבלונדיני.
"אנחנו נכניס את הפרטים שאנחנו מעוניינים לשתף," אמרה פני באף מורם. "זה לא הזכות שלך לקבוע."
"היי, אני הזכרתי כל פרט אפשרי שמוביל לפגישה שלי עם אמא שלכם," מחא טד בניסיון נואש.
"כולל הבדיחה המלוכלכת של בארני?" לוק השיב אש.
פייר אינף, חשב טד, אבל במקום זה החליט לשתוק בכניעה.
"יופי," לוק נראה מרוצה. "עכשיו אתה תשמע מה שיש לנו לספר לך."
והם סיפרו לו. בתשע השנים שבהם טד גולל בפני ההולוגרמות של פני ולוק של הסיפור על אמא שלהם, פני ולוק האמיתיים הספיקו לעשות הרבה מאוד דברים משוגעים. הם הקימו חבורה משלהם ונפגשנו להם בבר משלהם, שבו חלקו משקאות לא אלכוהוליים (לפחות ככה הם טענו בפני טד) וחוו חוויות משנות חיים.
טד ישב באומללות והקשיב לכל הסיפור. זה ארך רק שעתיים, אבל זה הרגיש לו כמו שמונה עשרה שנים.
בסוף הסיפור של פני ולוק, פלט טד אנחת רווחה ארוכה.
"טוב, ילדים," הוא אמר בעייפות, בקושי מגייס כוח כדי להרים את ראשו אליהם. הם שתק לכמה רגעים, מנסה לשקול את האפשרויות שלו. "אתם מקורקעים לנצח."
"מה??" צעקו שניהם בהפתעה.
אבל לוק ופני לא יכלו לעשות שום דבר, כי אז יצאו משני צידי הספה זוג אזיקים שכבלו את שני זוגות ידיהם.
"ואם אתם כבר פה, ילדים," אמר טד, חיוך זדוני מתגנב על פניו. "אני מניח שלא יזיק לכם לשמוע את הסיפור השלם של איך פגשתי את אמא. מההתחלה עד הסוף. והפעם, אין לכם לאן לברוח."