לפעמים חלומות מתגשמים.

"קדימה, אבא! אני רוצה לדעת איך אתה ואמא נפגשתם!" ילד קטן מתגנב בין רגלי, מתיישב ביני לבין אשתי המחוייכת. "כן, קרניים, אנחנו רוצים לדעת איך הכרתם!"

רך כף, חברי הטוב ביותר, מעודד אותי להתחיל לספר את הסיפור הזה, אולי בפעם השביעית. בעוד בעלו - לא אחר מאשר רמוס לופין, צועק אלי "שלא תעז להתחיל את זה בלעדי!" ואז, אחרי חמש דקות, חוזר עם ספלי קפה חם ושוקו לילדי הקטן, הארי.

"אני לא אצליח להתחיל אם תקטעו אותי כל רגע." הזהרתי את הארי, שלקח נשיפה עמוקה ועצר את נשימתו כמה שיכל.

ואז...

"תגידו מה שתרצו - באמת, מה שתרצו - אבל איזה מין בוקר זה בלי צרחת "ג'יימס פוטר אני עומדת להרוג אותך"?

ובכן, אני חושב שזה ממש כמו קפה או שוקו! אם לא שתית את זה - או במקרה המדהים שלנו, שמעת את זה - אתה לעולם לא תוכל להתעורר.

עכשיו, איחלו לי בהצלחה לא להישרף בחיים.


"תאמר לי, פוטר, מה לעזאזל זה צריך להיות?!" אהובתי יורדת במדרגות מגורי הבנות עם משהו רטוב ואפור בידה.

"אני חושב שזה כדור שיער, אוונס." אני מחייך את החיוך הכי מקסים בעולם (לילי : "היית מת.").

"ומה הוא עושה אצלי ביד?!" היא רועמת.

הה, פשוט יפיפיה.

"אני חושב שהוא שם כי הרמת אותו, נסיכה." אני מחייך ברוגע ומקפיץ בידי את הסניץ'.

היא גילגלה את עיניה בזעם, "מרלין,, יהיה בוקר נורמאלי בבית הספר הזה?!" קולו של חברי הטוב ביותר מגיע לאוזני.

"אתה! תציע לה לצאת איתך! את! תעני כבר כן! ולמען זקנו של מרלין תנו לישון 12 שעות ברצף! הדבר המדהים הזה לא מגדל את עצמו - אתם יודעים!"

סיריוס קלאסי.


והנה, עוד בוקר רגיל במגדל גריפינדור."