In my next life

© כל הדמויות והאירועים המוכרים שייכים ליושיהירו טוגאשי. איני מקבל רווח כלכלי מכתיבת/פרסום פאנפיק זה.

הערה: פירסמתי את הפאנפיק גם בוואטפד, אז אם זה מוכר לכם- זה משם. האדם היחיד שאני מעתיק ממנו הוא עצמי.

"In my next life, I want to be me, and meet you again!" 

-גון פריקס.

—

קילואה התעורר באנחה עייפה מרעש השעון המעורר שלו, בקושי שם לב שחצי משמיכתו הגיעה לרצפה במהלך הלילה. הוא ממש לא רצה להתעורר, למרות מה שמצפה לו היום.

הוא לא רצה להתמודד עם ההבנה הקרה שמה שחלם הוא בדיוק זה; רק חלום.

ואיך בכלל אפילו ישקול לרצות לעשות זאת, לקבל שהכל תוצאת דמיונו הפרוע, כשהוא שוב חלם על הנער הזה - נקודת האור היחידה בחלומותיו המסויטים - שעליו חלם לפחות פעם בחודש מאז שהיה בן כמעט שנים־עשר. הנער הזה עם העיניים הכנות והנחושות, העור מנושק השמש והחיוך הקורן והמשתווה לחמה שתמיד גרם לו להרגיש חמימות בחזהו.

(-יצה במנהרה, מעורפל, אני g̶o̥ͦn̸, אני קילואה-)

בחלום, הנער חייך אליו. כרגיל. לא היו חלומות שבהם הנער לא חייך, כאילו התנועה חקוקה בפניו- והייתה לקילואה תחושה שהיא כן.

שניהם היו מתחת לכוכבים, שוכבים על האדמה. זה היה נוח יותר ממה שהיה צפוי, והנער הזר אמר משהו, פתח את פיו ודיבר, אבל קילואה לא שמע אותו. 

זה היה מתסכל, מטריד ולחלוטין לא הוגן. הוא אף פעם לא היה יכול לשמוע את הנער בצורה ברורה- בחלומותיו, כשהוא הופיע, זה תמיד הרגיש כאילו הסאונד רועד ומקרטע ורק במרחק לחיצה אחת מכדי שיהיה ניתן לשמיעה.

קילואה רצה לדעת מה הוא אמר לו. הייתה לו הרגשה שזה חשוב, איכשהו- לא שזה יכול להיות, בהתחשב בכך שזה רק חלום, אבל עדיין…

הנער היה כל כך בהיר, החיוכים האלה שהוא נותן לו הרגישו כל כך אמיתיים.

הוא היה רוצה לשמוע את המילים המתלוות לחיוך הזה, רק פעם אחת. לא היה לו ספק שהן יהיו כנות בדיוק כמו האור בעיניו ובחיוכו.

קילואה נרעד ובעט מעליו את המעט משמיכתו שנותר מעליו בתנועה בעליל לא אלגנטית, נרגע קצת לאוויר שפגע בגופו המחומם יתר על המידה. זה הרגיש... חמים, בדרך כלשהי, לחשוב עליו. על הנער. מוכר. כמו חתיכת פאזל שהוחזרה למקומה. וכידוע, חמימות הייתה דבר לא רצוי, כמעין טאבו, בבית משפחת זולדיק.

מזל שקילואה מעולם לא היה ידוע בהיותו חובב נלהב של החוקים, הא?

קילואה חייך לעצמו. שבירת חוקים, גם אם רק בתוך הגבולות הבטוחים של מוחו, תמיד מרגישה מעולה. להכיר בכך שיש גבולות ומיד לעבור אותם ברגע שאימו (או אביו, או סבא, או אחיו, או- בסדר, הבנתם את הכוונה) הפנתה אליו את גבה מעולם לא נכשל בלעודד אותו.

בנוסף, הוא התיישב והתמתח בעצלתיים, היום היה היום הראשון שלו כתלמיד בית ספר ציבורי שבו יוכל לפגוש אחרים בגילו. להתיידד באמת עם מישהו שבאמת רוצה את החברות איתו, מישהו שיחייך אליו בבקרים ויאיר את יומו, מישהו שאולי יגרום לו להרגיש את החום הזה בחזהו בדיוק כמו הנער מחלומותיו.

לא כמו אחד מהמשרתים שמדברים איתו בידידות רק מתוך תקווה מטומטמת לקבל העלאה במשכורת.

באמת להיות חבר אמיתי של מישהו.

(-יוכים, הבטחות מתחת הכוכבים, הקטנות ידידותיות וקרבות כריות באישון לילה, תמיד נישאר יח-)

אבל בהתאם למה שקיבל, העלות הייתה גבוהה; כי כמובן שתהיה עלות כלשהי. הוריו הסכימו לרשום אותו לחטיבת הביניים ולהפסיק עם המורה הפרטי רק אם יעמוד בשני תנאים; לשמור על ציוניו גבוהים ולהסכים ללמוד תחת אביו כהכנה להשתלט על העסק המשפחתי לאחר שיפרוש.

קילואה ניסה להתמקח, מובן מאליו שהוא, אבל הוא פשוט לא הצליח. הוריו היו קיר עבה, עקשן ובלתי מתפשר. התנאי הראשון לא היה זה שהפריע לו- הוא תכנן לעשות זאת בכל מקרה. זה היה התנאי השני.

זה היה על העיקרון של הדבר לא להסכים ללמוד תחת אביו, דבר שיהיה הקרש הראשון לקבלת הידע להחליף אותו כשהזקן יהפוך למבוגר מכדי לעבוד בעסק. הפתח להשתלטות על החברה בעצמו. פתח שהוא לא באמת ממש רצה, אבל גם לא באמת דחה בכזה בוז כמו עכשיו- לא עד שהוא הבין.

כשהיה ילד, עלתה על קילואה ההבנה שזה היה בין הדברים היחידים שהייתה לו את האפשרות לשלוט בהם. הוא לא יכל לשלוט איפה ומי ילמד אותו, מה הבגדים שהוא לובש, התספורת שלו או אפילו המאכלים שהוא מכניס לפיו- אבל בדבר האחד הזה הוא יכול לשלוט, כי להוריו לא הייתה דרך להכריח אותו.

לא עד עכשיו.

אם היה מסכים, הוא היה מוותר על כל המאבק שעשה מאז שהיה בן תשע, מוותר חלקיק השליטה היחיד שהוא השיג שבאמת חשוב.

זה היה לא מקובל עליו.

אבל מחוסר אפשרויות טובות יותר, קילואה נאלץ להסכים.

זעף קלוש התגנב אל פניו למחשבותיו. הזמן שבו קילואה הסכים לתנאים לא היה הרגע הכי טוב שלו, הוא מודה בכך. הוא התנהג כמו פרחח, אבל אל תאשימו אותו כשזה הגיוני לחלוטין במצבו. 

המתבגר עצם את עיניו לשניה ארוכה לפני שפתח אותן שוב, מרגיש קצת פחות מובס.

קילואה קם לבסוף ממיטתו באיטיות, מכבה את השעון המעורר ומפהק ומתמתח עוד קצת, לא מופרע מהקליקים שגופו משמיע לו, בעוד מוחו נודד שוב- אל בית הספר הציבורי, שיהיו בו נערים בגילו. אל חיוך חם וצחוק רם וכנה, עיניים בוהקות שמסתכלות עליו בכזה אמון.

החמימות בחזהו חזרה שוב.

הוא נתן כלאחר יד מבט אל החלון הגדול שבחדרו. מעט מהשמש שהצליח לראות מבעד לווילונות הייתה חיוורת אבל עדיין שם, בניגוד לזמנים אחרים שבהם נאלץ להתעורר הרבה לפניה, באמצע הלילה, בגלל העסק של משפחתו.

(-דם ושלשלאות כובלות אותו ומחט תקועה במצחו, צחוקו הקר של אילומי מהדהד באפלה, קיל- אבל-לא-זה-היה-רק-חלום,-למה-הוא-לא-יכול-להאמין-בזה-).

קילואה התלבש בדבר הראשון שראה בארון שלו, נעל את הנעליים האהובות עליו - מגפיים סגולות נמוכות ומגושמות שאילומי שנא לראות אותו נועל, כי כמובן שהוא ינסה לעצבן את משפחתו בכל הזדמנות שיש לו - ותלה על כתפיו את תיק הגב מרובה הרצועות שלו, שקנה כשהיה ילד.

הוא הכניס את הטלפון שלו לכיס הג'ינס שלבש, ולאחר מבט קל במראה, העברת יד בשיערו וציחצוח שיניים מהיר בחדר האמבטיה שלו, הוא פתח את דלת חדרו בשקט ויצא בצעדים זריזים וחדורי מטרה אל המטבח.

כן, הוא ידע שנוכחות בארוחת הבוקר אינה אופציונלית- אבל קילואה מעדיף להתמודד עם חוסר ההסכמה השקט של הוריו מאוחר יותר מאשר לסבול את האווירה הקפואה שלהם עכשיו, בבוקר יום הלימודים האמיתי הראשון שלו. וזה לא החוק הראשון שהוא שובר, בוודאי שלא האחרון. הוא יהיה בסדר.

קילואה הנהן בהכרה אל קנארי כשראה אותה סוחבת ערימת סירים במטבח, ולקח לעצמו תפוח אחד מאחד מהארגזים המונחים בצד, לא מרגיש רעב מספיק ליותר מזה. הוא תמיד חיבב קצת את קנארי, הבת המאומצת של המשרת האישי של אימו- גוטו. היה קשה שלא, עם העובדה ששניהם הכירו מגיל קטן וכל זה.

אסרו עליו לשחק איתה כי היא הייתה בת של משרת, אבל שבירת החוקים אז הפריעה לקילואה בן החמש בדיוק כמו שזה הפריע לו עכשיו; בכלל לא, כלומר. נראה שקנארי לא הייתה שותפה להרגשתו ותמיד ניסתה להישאר כמה שיותר מקצועית ומרוחקת.

זה לא מנע ממנה לשחק עם אמאנֵה, אבל.

מובן מאליו שזה הפריע לקליואה פעם ושהוא נטר לה הרבה טינה על זה בעבר, אבל קילואה גדל והתבגר והבין אותה קצת. לא כל הילדים מצוידים היטב להתמודד מול הזעם של הוריו, כפי שהוא ידע ממקור ראשון. במיוחד לא בת של משרת שעלול להיות מפוטר אם בתו תעבור על חוק, לא משנה עד כמה קטן או מינורי הוא.

הוא נגס ברעש מהתפוח, והלך במסדרונות המתפתלים, לא ממהר, אל דלת היציאה הראשית של האחוזה. קילואה פתח אותה, אוחז בידו הפנויה בתיקו. 

נשבה רוח קרירה, הוא שם לב. זה היה נעים. הדרך שבה בילגנה את שיערו- פחות, אם כי לא באמת היה משהו לבלגן. להגיד את זה רומז שמשהו היה מסודר מלכתחילה, ואם יש דבר ששיערו של קילואה הוא לא, זה מסודר.

ואם נתעלם משיערו ונעבור לנושא אחר… בכלל לא הפריע לו שהוא לא ראה את הוריו כל הבוקר וכנראה לא עמד לראות אותם או להיות באותו בניין כמוהם עד הצהריים לראשונה בחייו. אולי כי הוא בעצם מתחמק מהם באופן פעיל; המבטים המרוצים על פניהם לאחרונה בכל פעם שראו אותו נתנו לו צמרמורת.

הוא עשה את דרכו אל השער, והבחין בגוטו, לבוש בחליפה הכהה הפשוטה הרגילה שלו. הוא חיכה לו ליד רכב שחור פשוט ליד השערים, שהיו גבוהים, מתנשאים ומאיימים בדיוק כמו תמיד.

(-ש עשרה טון בגיל שתים עשרה ונטל כבד על זרועותיו, ברזל עבה נלחץ אל ידיו והוא צריך לדחוף ולדחוף ולדחוף אבל זה כואב-)

הוא שמח שהוריו - או גוטו, מי שלא יהיה אחראי להחלטה הזו - לא בחרו באחד מהרכבים המפוארים יותר כדי להסיע אותו. ממה שידע מחיפושים באינטרנט, להגיע לבית הספר בלימוזינה בכלל לא היה נפוץ מחוץ לבתי ספר פרטיים, וזה בהחלט לא בית ספר פרטי שהוא ילך אליו.

קילואה בהחלט שמח על כך גם. להתחמק מחבורת מפונפנים אחת רק כדי לפגוש אחרת נשמע כמו קיום די אומלל שהוא בהחלט לא רוצה.

זברו-סאן נופף אליו בחביבות ממקומו בתא שלו, ולחץ על הכפתור שפתח את השער. קילואה השיב לו בחיוך קצר והנהון מנומס ורשמי כי גוטו הסתכל והוא לא יכול להיות לא מנומס לידו והזקן לא היה לא-אדיב כלפיו, וצעד אל הרכב.

הוא פתח וסגר מאחוריו את הדלת למושב ליד הנהג במהירות, מסתכל אל החלון ומחכה שהרכב יתחיל לנסוע.

גוטו שלח אליו מבט לא מתרשם מבעד למשקפיו.

קילואה "נזכר" לחגור את החגורה שלו באנחה מובסת, שולח למשרת חצי-חיוך תמים, וגוטו נגע בהגה רק כששמע את הקליק המעיד על כך שהחגורה במקומה. בכנות, האיש הזה יותר מדי דואג לפעמים. קילואה כבר בן ארבעה־עשר. הוא יהיה בסדר.

הוא תמיד היה.

הרכב התחיל לנסוע, וקילואה הוציא את הטלפון שלו מכיסו לאחר כמה דקות של נסיעה שקטה וגלל בו בהיסח הדעת. לא היה שום דבר מעניין חוץ מזה שצ'וקו-רובו עומדים להשיק סוג שוקולד חדש; הוא מאוד מקווה שזה יהיה טוב כמו כדורי השוקולד שלהם (אם זה בכלל אפשרי), אחרת זה יהיה פשוט אכזבה.

הוא החזיר את הטלפון שלו למקומו הקודם לאחר שהשתעמם והדביק את פניו אל החלון בסקרנות. קילואה מעולם לא היה באיזור הזה בעיר לפני כן- מעולם לא הייתה לו סיבה, לא עד היום. הבתים היו פשוטים יחסית למה שהוא רגיל אליו, פחות יחודיים ויותר כמו תמונת מראה אחד של השני, כשהדבר היחיד ששובר את המונוטוניות של הרקע היו נביחות הכלבים הנשמעות מדי פעם, קול המכוניות וחבורת המתבגרים הרועשים שהוא ראה הולכים לאותו הכיוון.

אולי הם לומדים בבית הספר שלו. לפי מה שהוא יודע, המבנה נמצא בהמשך הדרך, אבל הוא לא טרח לזכור את הכתובת המדויקת. שדרות האנטר? משהו כזה, אולי.

בכל מקרה, הוא קיווה שהם כן. אולי אפילו בשכבה שלו, או בכיתה שלו אם יש לו מזל. הם נראו מספיק נחמדים כדי שיתיידד איתם- לא שהוא מחשיב את עצמו כשופט אופי אמין, כי הוא בהחלט לא.

עבר זמן נסיעה קצר נוסף בדממה, וגוטו עצר את המכונית מול מבנה שהוא די בטוח שלא היה שם בפעם הקודמת שבה הסתכל מהחלון. האם זה היה בית הספר שלו? זה נראה קצת… גדול, עם כל הבניינים השונים האלה. לא גדול כמו האחוזה, כמובן, אבל עדיין. איך הוא אמור למצוא את דרכו שם בלי מפה? הממ. לא משנה, הוא יוכל להתמצא בכל מקרה כנראה.

"מאסטר קילואה, אתה יכול לרדת." המשרת לבוש החליפה דיבר בחוסר־סבלנות קל, וקילואה מיצמץ. אה. נכון. היה צריך לרדת. קילואה פתח את הדלת ויצא, תוחב את ידיו בכיסיו לאחר שסידר את כתפיות התיק שלו.

"להתראות, אני מניח…" הוא מילמל אל גוטו שמאחוריו בחצי מבוכה, סוגר את הדלת בבעיטה קלה של רגלו וצופה ברכב מתרחק לו בדרך שבה הגיע בפנים קצת אבודות.

פנים קצת אבודות, כי קילואה כמעט אף פעם לא היה לבד- כלומר בלי שנמצא לידו שומר ראש, משרת או קרוב משפחה המשגיח עליו. זו הייתה הרגשה חדשה, אבל לא אחת לא רצויה. הוא די אהב את זה- להיות בלי תחושת העיניים עליו פעם אחת.

ואם זה הרגיש טוב- למה שירגיש מבוהל מזה? קילואה איפס את עצמו וצעד במהירות ובביטחון אל השער, כאילו הוא יודע מה הוא עושה ('כאילו' כי הוא בהחלט לא), והשומר לא העיף בו מבט שני- מתייחס אליו כתלמיד רגיל. לא כמשהו מיוחד רק בגלל שלמשפחתו יש כסף, לא כמו אחד מהזולדיקים הידועים לשמצה.

מתייחס אליו כנער שהוא, בדיוק כמו השאר. האנונימיות הייתה קצת משכרת.

זה רשמי, עכשיו.

היום הראשון שלו בבית ספר ציבורי מתחיל. הוא חייך לעצמו חיוך חתולי בציפייה. להתיידד, ליצור קשרים, להתרחק מהמוניטין של משפחתו, להיות באמת נער נורמלי…

הכל מתחיל עכשיו.

הוא פשוט צריך למצוא את הכיתה שלו קודם.

קילואה נכנס למבנה בית הספר שהיה הכי קרוב אליו מתוך הארבעה שראה, וסרק את הדלתות. הוא קימט את מצחו במחשבה כשראה את התגים מעל המשקוף. זו לא השכבה שלו בכלל.

לא אחד שמוותר כל כך מהר, קילואה עלה במדרגות המבנה בקפיצות מהירות - כמו שאימו שנאה שהוא עושה - ותוגמל בידי מציאת כיתתו, שהייתה הראשונה בשורת הדלתות החדשות בשדה ראייתו.

הוא לקח נשימה עמוקה, סידר את תיקו על כתפיו והושיט את ידו אל הידית, אבל היא נפתחה לפני שיכל לעשות משהו והוא צעד אחורה.

שיער שחור מבולגן שמזדקר לכל הכיוונים, עיניים חומות בהירות, עור שזוף- ולמרות שהיה ללא הג'קט הירוק הלא־אופנתי שתמיד לבש בחלומותיו, קילואה עדיין זיהה אותו באופן מיידי.

קילואה קפא, מוחו מתרוקן, והנער הבזיק אליו חיוך גדול וחם ומוכר, כל כך מוכר, כאילו לא מוטט הרגע את עולמו של קילואה מולו בשנייה אחת. 

"אז אתה הילד החדש? אני גון."