המוות של קיף

"לא... לא יכול להיות."

סופי, פיץ, גריידי, אדליין ואולדן ישבו בסלון של משפחת רואוון.

הרגע אולדן הודיע את ההודעה שפחות או יותר שינתה לסופי ופיץ את החיים.

"לא יכול להיות שהוא מת... אתם... אתם עובדים עלי."

"לא, אנחנו לא." אולדן אמר ברכות. "אני יודע שזה קשה, סופי..."

"לא יכול להיות שקיף מת. די, מספיק. איפה הוא?"

"סופי, הוא היה ממש חולה..." אדליין לחשה.

"הוא לא מת. די, תפסיקו!" דמעות החלו לעלות בגרונה.

פיץ פשוט עמד המום ובהה בכולם בהלם.

"סופי." גריידי חיבק אותה. "אני כל כך מצטער..."

"די, זה לא נכון!" היא בכתה. "איפה אלווין? לא יכול להיות שהוא לא הצליח לרפא אותו!"

"הוא לא הצליח. מסתבר שיש דבר כזה." אולדן חשק את לסתותייו.

"פיץ, אתה בסדר?" אולדן נלחץ כשהביט בפנייו של בנו. "פיץ!"

לפתע פיץ התמוטט, הוא איבד את ההכרה.

"תקראו לאלווין!" אולדן צעק. גריידי ניתק מסופי וזינק.

אדליין חיבקה את סופי שהתייפחה על כתפה.

"זה בשורה קשה מידי, לא היינו צריכים לספר להם ככה..." אולדן מילמל ואחז בפיץ.

תוך חמש דקות אלווין וגריידי הופיעו בחצר ונכנסו הבייתה.

"הוא יהיה בסדר," נאנח אלווין, שעינייו היו אדומות. "זה פשוט ההלם..."

"מה עשית עם הגופה שלו?" גריידי שאל בשקט.

"עדיין לא טיפלתי בה," אלווין אמר בכבדות תוך כדי שהוא מטפל בפיץ. "חשבתי שאבא שלו ירצה לראות אותו."

"ומה עם אמא שלו?" סופי שאלה בקול חנוק. "היא יצרה קשר במקרה?"

"עדיין לא, אך אני בטוח שהיא תעשה כך. אמא היא אמא."

בדיוק שרגע שסיים את המשפט המקשר שלו צילצל.

"זו היא," הוא אמר ומיהר לצאת מין הבית.

"יהיה בסדר, סו." גריידי אמר.

סופי רק בכתה יותר חזק.

"תתן לה את הזמן שלה." אדליין נאנחה והובילה אותה למיטה שלה.

סופי התכסתה בשמיכה והמשיכה לבכות חרישית.

"לילה טוב," אדליין לחשה בכאב ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת ומשאירה את סופי לבדה.