הרמיוני האולפניסטית

להרמיוני גריינג׳ר היה הכל, חוץ ממים חמים במקלחת. זו אולי נשמעת כמו בעיה קטנה יחסית, אבל בואו, הגזמתי, אין לה הכל. חמש יחידות מתמטיקה וחמש אנגלית זה לא באמת מספיק.
כמו שהבנתם, היא היתה נורא שאפתנית לנערה בגילה.
היא למדה באולפנת הוגוורטס היכנשהו בשומרון. זו הייתה אולפנה שקיבלה בנות מכל הארץ ומכל הסוגים. היו שם בנות של חוזרים בתשובה (כמוה), דתיים לאומיים, חרדים וסוגים מסוגים שונים.
כמה בנות מהשכבה צחקו עליה שהיא בת של חוזרים בתשובה, אבל בחורה כמו הרמיוני לא נעלבת מירידות ברמה נמוכה, מה שגם במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'.
הכל התחיל (ודי נגמר, הסיפור הזה קצר) כשהרמיוני ישבה בחדר המועדון השכבתי והקשיבה בחצי אוזן לשיחת הריכולים המתנהלת לידה המסוות די גרוע בשיחה על ארוחת הערב. הידיים שלה עבדו בקצב בזמן שהיא סרגה בחוט ירוק (מה זה מסרגות קסם בכלל).
נערה צעירה וחומת עיניים מהשכבה מתחתיה התקרבה אליה, ''מה את סורגת?'' שאלה.
_מה אני סורגת, נו באמת._ חשבה הרמיוני. פיל מחרסינה, כובעים לגמדוני בית. מה כבר נערת אולפנה בלח''ית ממוצעת סורגת בזמנה הפנוי.
''כיפה,'' היא ענתה קצרות.
''אווו,'' היא התלהבה. ''כיפה? למישהו מיוחד?''
''לא מיוחד,'' הסמיקה הרמיוני. ''מישהו- ג׳ינג׳י.''
''ג׳ינג׳י! אני מחבבת ג׳ינג׳ים!'' אמרה הבחורה בהתלהבות. ''אבל בטח לא יותר ג׳ינג׳י ממני. גבוה?''
הרמיוני הנהנה.
''מה הסגנון הדתי שלו? חתיך?'' שאלה החופרת.
''חרד''לניק, נדמה לי, אבל לא סנוב. וכן, הוא נראה די טוב,'' ענתה הרמיוני, שלא באמת היה אכפת לה איך הוא נראה, והיא בכלל רצתה לסרוג כיפה בשקט. לא שהיא תתחיל עכשיו לבכות בשירותים, בטח הרב השאיר שם טרול. כלומר, לא הוציא משם את היונה המתה.
אותו ג׳ינג׳י שהרמיוני שייכה אליו את הכיפה, למד בישיבה הסמוכה. ישיבת הוגוורטס. כן, הוגוורטס הייתה רשת ישיבות ואולפנות ברחבי הארץ הקדושה. ישיבת ואולפנת הוגוורטס בשומרון היו צמודות, כך שבני הישיבה ובנות האולפנה ראו אלה את אלה מידי יום ביומו. כך שהספיקו כמה אולפניסטיות לפתח דברים אל כמה ישיביסטים.
הרמיוני פיהקה וחזרה לחדר שלה. מים חמים, כמו שאמרתי, לא היו, אז היא ויתרה על מקלחת בינתיים. היא התיישבה על המיטה המסודרת בקפידה שלה (יחסית לשאר החדר) והוציאה ספר. מלבדה, בחדר היו שתי בנות נוספות - פרוואטי ולבנדר. הן דיברו על הבנים מהישיבה.
''נכון הזה המפורסם?'' אמרה פרוואטי. ''נו, המתנחל הזה שהופיע בחדשות, אז הוא חמוד. יש לו עיניים יפות. אמנם ברכיים בולטות קצת.''
''מתי הספקת לראות את העיניים שלו?'' שאלה לבנדר. ''בכל מקרה, הג׳ינג׳י שתמיד נמצא איתו חמוד בהרבה. אני שוקלת לשים עליו עין. איך קוראים לו? תני לי שניה אני אזכר.''
אצבעותיה של הרמיוני הפכו ללבנות מלחץ על הספר. היא ייחלה בכל ליבה והתפללה בלב שלם ובמלמול אותיות.
''רון!'' זרקה לבנדר.
הרמיוני הרימה ידיים. פשוטו כמשמעו, היא פשוט הרימה ידיים. הספר נפל כמובן, ובנשימות אלגנטיות ופסיעות גדולות יצאה מהחדר ואפילו לא טרחה להתנצל ולהרים את הספר מהרצפה.
כשעברה על יד הבניין של השישיסטיות היא נתקלה הבחורה הג׳ינג׳ית חומת העיניים ממקודם.
''מה זה הפרצוף הזה בחודש אדר?'' היא שאלה. ''שישו ושמחו בשמחת אדר! או שלא? בכל מקרה, למה ככה?''
''יש את הג׳ינג׳י הזה מהשיבה, זה שסיפרתי לך עליו מקודם?'' נאנחה הרמיוני. ''השותפה שלי לחדר בעניין שלו. אין לי סיכוי כבר.''
''את יודעת איך קוראים לו בכלל?'' שאלה הג׳ינג׳ית.
''רון וויזלי.''
הג׳ינג׳ית הכתה על מצחה, ''את רצינית?'' היא צחקה. ''זה אח שלי! היי, אני ג׳יני וויזלי.'' היא המשיכה לצחקק.
עכשיו הגיעה תורה של הרמיוני להכות על מצחה. ''אני לא מאמינה,'' צחקה הרמיוני.
''שביעיסטית לשביעיסט זה מעניין. אני אבדוק עם אבא שלי מה נוכל לעשות בקשר לזה כשיחזור מהרבנות,'' אמרה ג׳יני בידענות.
שנתיים אחרי מאורע זה, הרמיוני ורון התחתנו בשידוך ועמדו תחת החופה. הם חיים באושר עד היום. אם תקשיבו טוב, תוכלו עוד לשמוע אותם רבים.