קסם פראי

הזמן עובר בצורה מוזרה בצינוק. תומאס הגיע מידיי פעם לבקר אותה, בשביל להביא לה אוכל ומים אבל בעיקר בשביל להציק ולעצבן אותה. אנבל אף פעם לא חיבבה את תומאס. למען האמת היא דיי קינאה בו. הוא, שלא כמוה וכמו דודה, השתמש בשרביט בשביל להשתמש בקסם.

ודודה, שלא כמוה, התייחס בזלזול לתומאס, הוא ניסה למנוע מתומאס להשתמש בשרביט אבל תומאס כבר היה בן שתיים עשרה כשהגיע אליהם, זה היה מאוחר מידיי בשבילו.

"היי לולו,” קולות קרקוש נשמעו מהדלת והיא נפתחה. תומאס עמד בפתח. הוא נכנס פנימה והושיט לה את מנת האוכל הקבועה, סנדוויץ' גבינה וכוס מים. באור השרביט שערו החום נראה ירקרק ופניו קיבלו בחשכה מראה של רוח רפאים.

"אתה יודע שאני שונאת שאתה קורא לי ככה,” אמרה אנבל בכעס והרחיקה את הצלחת ממנה. היא גוועה ברעב אך לא רצתה להראות זאת לתומאס.

"אני יודע,” אמר תומס והתיישב לידה. “פשוט לא אכפת לי.”

אנבל שלחה מבטי ערגה לעבר השרביט שלו. היא לא יכלה להבין את תומאס על כך שהוא קינא בה. הוא הבר מזל מביניהם, לא היא.

תומאס שקלט להיכן הולכים מבטיה מיהר לאחוז בשרביטו. “תפסיקי,” הוא אמר. “את יודעת שאת לא יכולה. את לא רוצה לבלות פה גם את כל סוף השבוע.”

"המפף,” נחרה אנבל בבוז.

"את יודעת,” אמר תומאס. הוא קירב את השרביט אל פניה. “חשבתי שנוכל לשחק קצת בתפוס את האור.”

זה היה משחק שהם המציאו. אנבל הייתה מפיקה כדור אור קטן ותומאס היה מנסה לתפוס אותו עם שרביטו, כך הם היו יכולים להתרוצץ בטירה במשך שעות.

אנבל גלגלה את עיניה אך היא הושיטה את ידה מלפנים ויצרה כדור אור קטן וכסוף והעיפה אותו לתיקרה. תומאס פער את עיניו בהתרגשות וכיוון משרביטו חזיז ברק קטן לעבר הכדור, כמובן שאנבל גרמה לכדור להתחמק והעיפה אותו בהנפת יד אל מחוץ לחדר.

"היי,” קרא תומאס ומיהר בעיקבותיו. “תיזהרי, לך אסור לצאת מהצינוק, את יודעת.”

"ואתה פשוט נראה כמו כלב מגודל,” קראה אנבל.

"איך את יודעת איך אני נראה?” נשמע קולו של תומאס מתוך המרתף. “חשוך פה כמו בחלל.”

"החלל לא חשוך, הוא מלא בכוכבים,” ענתה לו אנבל.

"לא נכ – אאוץ'!” נשמע קול התנגשות ואחריו צליל נפילה. “אנבל, אני חושב ששברתי את הרגל של השולחן, מיסטר אבריל לא ישמח. אוי ואבוי לי, אנבל, אני חושש שאנחנו הולכים לבלות פה את כל סוף השבוע.”

אנבל צחקה והנחיתה את כדור האור על הגוש הכהה ששכב במרכז החדר – מה שהיה תומאס כי הוא פלט זעקה ומיהר לסוכח על עיניו.

תומאס נעמד והתקרב אליה. “את יודעת, גם אם אני כן אבלה כאן את סוף השבוע, זה היה שווה את זה בשביל לשמוע אותך צוחקת.”

"מצחיק מאד,” אמרה אנבל וחבטה בו בכתפו אך היא חייכה. “חכה עד שאני אוציא את הכנפיים שלי, אז אתה כבר תתחרט.”

"הן לא מפחידות אותי, הן אף פעם לא הפחידו אותי.”

אנבל חייכה חיוך שובב. היא ידעה שהיא הולכת להתחרט על כך אבל לא יכלה להתאפק, כמו תמיד שהייתה עם תומאס הוא גרם לה לעשות מעשים שובבים, מעשים שלא הייתה מעיזה לעשות אם לא הוא. היא מתחה את כתפיה ובקול קריעה של בד הכותנת שלה נפרשו לרווחה זוג הכנפיים.

בלי לתת לו שום אזהרה מראש היא עפה אל תומאס והצמידה אותו לרצפה תחתיה. כדור האור ריחף לידם והפיץ אור כסוף חלוש ועמום.

"היי, זה לא פייר,” הוא נאנק. “הסכמנו שתתני אזהרה מראש.”

"כשאתה אומר הסכמנו אתה מתכוון - אתה אמרת, כי אני לא זוכרת שאני א - “

אך קול רם קטע אותה, קול חזק, מן רעש בקיעה מוזר, ואז עוד אחד, ועוד אחד.

"אנבל, תסתכלי,” לחש תומאס והחווה בראשו לימינם.

שלוש דמויות הופיעו לפתע בקצה המרתף. אחת הדמויות אמרה 'לומוס' ואור הופיע בקצה שרביטה, היה לה קול נשי ובאור השרביט והכדור הכסוף שעדיין ריחף לידם הם יכלו לזהות שלוש דמויות. אישה אחת ושני גברים.

אנבל עזבה את תומאס ונעמדה, כשכנפיה מתפרשות לצדדים.

"וואוו,” היא ראתה את אחד הגברים נסוג אחורה בבהלה. “מה זה לכל הרוחות?” הוא מיהר להוציא את שרביטו.

"היי,” תומאס זינק לצידה. “אל תפגעו בה, תיזהרו.”

האישה התקרבה אליהם בשרביט דרוך. מקרוב היה ניתן להבין בשערה, שהוא חום וטיפונת נפוח. “ז..זה רק – שני ילדים,” היא אמרה. “זה בסדר,” היא קראה אל שני חבריה. היא בחנה את אנבל מקרוב. “יש לך – כנפיים?”

"כן,” ענתה אנבל.

שני הגברים ניגשו אליהם, לאחד מהם היה שיער ג'ינג'י בוער ולשני היה שיער שחור ומשקפיים.

"יש לך כנפיים ילדונה, כנפיים,” אמר הג'ינג'י בקול משתאה.

"שלא תעזו לגעת בה,” אמר תומאס ונופף בשרביטו לעברם באיום. “היא לא ילדונה.”

"הארי, רון,” אמרה האישה,” אני אדאג לשני אלו, בינתיים לכו תעשו סקירה בטירה, יכול להיות שהוא כבר ברח.”

שני הגברים הנהנו בראשם ומיהרו לצאת מהמרתף.

"אוקי, תקשיבו לי טוב,” אמרה האישה. “אין לי הרבה זמן להסביר. אתם צריכים לדעת שבאנו גם בשבילכם, ניחשנו שאדון אבריל גם מגדל פה כמה ילדים, לפי עדיות התושבים המקומיים, אני עכשיו יעביר אתכם למקום מבטחים, רק רגע, תנו למצוא את המפתח מעבר.”

והיא הכניסה את ידה אל תוך ארנק הפייטים הקטן שהוציאה מכיסה. “קטן,” היא חייכה אליהם. “אבל מכיל הרבה. הנה, אני חושבת שמצאתי אותו.” והיא הוציאה פנקס קטן וחבוט למראה.

"הוא יעביר אותנו דווקא למחילה ולא למשרד,” היא אמרה במהירות ואחזה בידה של אנבל. “אבל כדאי שנסלק אתכם מפה כמה שיותר מהר. תיגע בפנקס,” היא הורתה לתומאס.

תומאס עשה כמצווה בפנים מבולבלות לחלוטין אך בידו השניה הוא החזיר את השרביט למכנסיו ואחז בידה של אנבל בחוזקה.

"מה זה אומר לסלק אותנו מפה?” שאלה אנבל אך היא לא קיבלה תשובה כי באותו רגע היא חשה משיכה עזה בקורקבן והיא עפה היישר אל תוך הריק.

הפרק הקודם