All the Young Dudes

רמוס שיפשף את הקרקפת שלו שוב, ואז את האף שלו, שהמשיך לכאוב. זה הטריד אותו מאז מארוחת הערב של היום לפני כן, כשילד אחר הרביץ לו. האמת היא שרמוס בעט בו קודם. אבל הילד - מלקולם ווייט - היה בן ארבע עשרה וגדול פי שתיים מרמוס בן האחת עשרה. מלקולם סיפר כמה בדיחות על זה שרמוס הולך לבית ספר מיוחד לילדים טיפשים, ורמוס היה חייב להחזיר לו. היה לו פנס בעין עכשיו, ועל זה הוא התחרט. כולם בבית הספר החדש יחשבו שהוא אידיוט. אבל, טוב, הוא הניח שהוא באמת היה כזה.

המטרונית העיפה את היד שלו מהקרקפת שלו והוא העיף אליה מבט זועף. הם עמדו באולם עצום בתחנת קינגס קרוס, בוהים בשני מספרי רציפים. היה מספר תשע, ואז מספר עשר. המטרונית הביטה במכתב בידה שוב. 

"למען השם," היא רטנה.

"אנחנו חייבים לרוץ דרך המחסום," רמוס אמר. "אמרתי לך."

"אל תהיה מגוחך," המטרונית אמרה. "אני לא רצה דרך שום דבר."

"אז אני אלך. תשאירי אותי כאן."

רמוס רק חצי האמין לדמבלדור כשהוא הסביר לו איך להגיע לרציף 9 ¾, אבל אז חבילות שהכילו ספרים מוזרים, בגדים משונים וכל מיני סוגים של חפצים כמו עט נוצה ודיו התחילו להגיע אליו באמצעות ינשופים. דמבלדור היה מאוד נדיב בחודש האחרון. הוא שלח לרמוס רשימה של דברים שיצטרך לבית הספר החדש, והבטיח לשלוח לו כמה שיותר מהדברים האלה מחפצי היד השניה בהוגוורטס. עכשיו רמוס האמין כמעט לכל דבר שהאיש הזקן אמר.

אף פעם לא היה לו כל כך הרבה רכוש לפני כן, והוא באמת שמח כשהמטרונית נעלה הכל במשרד שלה כדי שהילדים האחרים לא יציצו. עכשיו הכל נדחס בתוך מזוודה ישנה מחנות צדקה, שרמוס נאלץ להחזיק בצורה מאוד מסוימת כדי שלא תתפרק.

"אני לא משאירה אותך בשום מקום, לופין. חכה כאן עד שאמצא שומר," מטרון הלכה לכיוון קופת הכרטיסים, תיק הצד שלה מתנדנד כשהלכה. רמוס הציץ אליה בגניבה ואז ליקק את שפתיו. אולי זו ההזדמנות היחידה שלו. 

הוא רץ אל המחסום במהירות מלאה, עוצם את עיניו בחוזקה כשהתקרב למחסום המתכתי. אבל הוא לא נתקע בכלום. משהו באוויר השתנה, וכשהוא פתח את עיניו הוא מצא את עצמו עומד ברציף אחר לגמרי, מוקף באנשים. לא אנשים. קוסמים.

הרכבת היתה ענקית, מהממת ומיושנת. 'הוגוורטס אקספרס'. הוא אחז במזוודה שלו בשתי ידיים, נושך את השפה שלו. היו שם הרבה ילדים אחרים, בגילו ומבוגרים יותר, אבל כולם היו עם המשפחות שלהם, חלקם בוכים כשאימהות מגוננות חיבקו ונישקו אותם. הוא הרגיש מאוד קטן ובודד, וחשב שיהיה הכי טוב פשוט למהר לעלות לרכבת.

בפנים, הוא לא הצליח להגיע לתאי המזוודות כדי לשים שם את הדברים שלו, אז הוא בחר תא ריק וישב שם עם המזוודה על המושב לידו. הוא צפה באנשים על הרציף דרך החלון, מצמיד את המצח שלו לזכוכית הקרה. הוא תהה אם כולם באו ממשפחות קוסמים כמוהו. הוא תהה אם למישהו מהם היו שינויים כמו שלו. הוא חשב שכנראה לא - לא נראה שלמישהו מהם יש צלקות. הרבה מהם לבשו בגדים רגילים, כמוהו (אבל עם פחות חורים ופחות מטולאים), אבל כמה לבשו גלימות ארוכות כהות וכובעים מחודדים גבוהים. להרבה מהילדים האחרים היו ינשופים, או חתולים בתוך סלים. הוא אפילו ראה ילדה עם לטאה קטנטנה יושבת על הכתף שלה.

רמוס התחיל להילחץ אפילו עוד יותר, הבטן שלו מתהפכת כשהוא הבין שלמרות כל מה שדמבלדור אמר על 'אנשים כמוהו', הוא לא יהיה שייך בהוגוורטס, בדיוק כמו שהוא לא היה שייך בכל מקום אחר.

בדיוק אז, הוא קלט שמישהו בהה בו בחזרה מהרציף. זה היה ילד אחר, בגילו. הוא היה גבוה ורזה, אבל לא כחוש כמו רמוס. היה לו שיער כהה מתולתל שהיה הרבה יותר ארוך משיערו של כל בן אחר שרמוס ראה. היו לו עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ועיניים כחולות. כשהוא ראה את רמוס בוהה, הילד השני הרים גבה מושלמת אחת בתנועה שבבירור אמרה: 'ועל מה בדיוק אתה מסתכל?'

רמוס עשה פרצוף משונה - תקע את הלשון שלו מתחת לשפה התחתונה שלו ככה שהסנטר שלו התנפח. הילד השני גיחך מעט והרים שתי אצבעות. רמוס כמעט צחק.

"סיריוס, מה אתה חושב שאתה עושה? בוא הנה ברגע זה." מכשפה בעלת מראה חמור סבר עם אותן גבות זוויתיות כמו של הילד נכנסה לשדה הראייה של רמוס, גוררת את הבן שלה מהחלון. הילד גילגל את עיניו אבל ציית, והם נעלמו לאיפשהו רחוק יותר במעלה הרציף. 

רמוס התיישב חזרה במושב העור הקרוע ונאנח. הוא התחיל להיעשות רעב, וקיווה שהנסיעה לא תהיה ארוכה מדי. המטרונית ארזה לו רק שני כריכי גבינה ומלפפון חמוץ יבשים ותפוח, והוא לא ממש רצה אותם.

אחרי עוד כמה דקות, הדלת של התא שלו נפתחה בתנופה, וילדה נכנסה פנימה במהירות. היא התעלמה מרמוס, ורצה ישר לחלון, מצמידה את הידיים שלה לחלון ומנופפת בתזזיתיות למשפחה שלה שעמדה על הרציף. היא היתה קטנה וחיוורת, עם שיער אדום בוהק משוך אחורה בצמה הדוקה. הפנים שלה היו מוכתמים מבכי. 

היא המשיכה לנופף בזמן שהרכבת התחילה לנסוע, וההורים שלה נופפו חזרה, מפריחים לעברה נשיקות. מאחורי ההורים עמדה ילדים עם פרצוף חמוץ ושילבה את זרועותיה. כשהרכבת עזבה את התחנה לגמרי, הילדה הג'ינג'ית התיישבה במושב מול לרמוס, נאנחת עמוקות. היא הסתכלה עליו בעיניים ירוקות ענקיות, נוצצות מדמעות.

"זה נורא ואיום להיפרד, לא?" היה לה מבטא של מעמד בינוני.

"אה, כן, אני מניח." רמוס הנהן, מודע לעצמו מאוד. הוא לא ממש אהב בנות. סנט אדי היה רק לבנים, והתקשורת היחידה שהיתה לו עם נשים היתה עם המטרונית ועם אחות בית הספר, ושתיהן היו כלבות זקנות ומרושעות. הילדה הסתכלה עליו בסקרנות.

"גם אתה ממשפחת מוגלגים? קוראים לי לילי."

"רמוס," הוא ענה, נבוך. "אבא שלי היה קוסם, אבל לא הכרתי אותו… אז גדלתי עם מוגלגים."

"לא האמנתי כשקיבלתי את המכתב שלי," היא חייכה חיוך חמים ומעודד. "אבל אני לא יכולה לחכות לראות איך זה. גם אתה?"

רמוס לא יכל לחשוב איך לענות לזה - אבל הוא לא היה צריך. הדלת נפתחה שוב וילד תקע את הראש שלו פנימה. היה לו שיער שחור ארוך, כמו לילד שרמוס עשה לו פרצופים, אבל הוא היה חלק. היה לו אף ארוך והבעה זעופה. 

"הנה את, לילי, חיפשתי במשך שעות," הוא אמר, מביט ברמוס במבט מלוכלך, מהסוג שרמוס היה די רגיל לו.

"סוו!" לילי קפצה מהמושב שלה וחיבקה את הילד השני. "אני כל כך שמחה לראות אותך!" 

הוא טפח על הכתף שלה בביישנות, הלחיים שלו נעשות מעט ורודות.

"בואי לשבת בתא שלי, יש שם מלא מקום."

"אה…" לילי הסתכלה אחורה. "רמוס יכול לבוא? הוא לגמרי לבד."

"אני לא בטוח," הילד האחר, סוו, בחן את רמוס מלמעלה למטה, מבחין בכל פרט. התספורת הקצוצה, מכנסי הג'ינס המיושנים, הטי-שרט הדהויה, מזוודת היד שניה. "אני לא בטוח שיש כל כך הרבה מקום." 

רמוס השתרע במושב שלו והניח רגליים על הספסל ממול. 

"אז לך לעזאזל. ממילא אני לא רוצה ללכת לתא המטופש שלך." הוא הסתכל על החלון.

לילי והילד האחר עזבו. רמוס נתן לרגליים שלו ליפול חזרה לרצפה. הוא נאנח. היה רועש מחוץ לתא שלו, והוא יכל לשמוע צרחות וצחוק וצווחות של ינשופים וכמה תלמידים צעירים יותר שעדיין בכו. שוב, הוא מצא את עצמו נעול הרחק מכל השאר. הוא התחיל לתהות אם זה פשוט היה חלקו בחיים. אולי כשהוא יגיע להוגוורטס הזה גם יכריחו אותו לישון בתא לגמרי לבד.

ואז היתה נקישה פתאומית בדלת - צליל קצר ועליז - והיא נפתחה שוב. רמוס שקע אפילו יותר עמוק במושב שלו, כשילד ידידותי למראה עם שיער כהה מבולגן ומשקפיים עגולים גדולים נכנס, מחייך.

"היי," הוא הושיט יד ללחיצה לרמוס. "שנה ראשונה? גם אני, אני ג'יימס." הוא החווה בראשו אחורה לילד נמוך שנכנס אחריו. "זה פיטר."

רמוס לחץ את היד של ג'יימס. זה הרגיש קל ונוח. בפעם הראשונה, ההרגשה המתוחה בבטן שלו התחילה להשתחרר.

"רמוס."

"אנחנו יכולים לשבת כאן? כל שאר התאים האחרים מלאים ולפיטר יש בחילה."

"לא נכון," פיטר מלמל, מתיישב מול רמוס ומסתכל עליו בזהירות. הוא באמת נראה די ירקרק. הוא שילב את ידיו בחיקו ובהה ברצפה.

"יודע באיזה בית תהיה?" ג'יימס שאל את רמוס ישירות. רמוס נענע את ראשו. הוא לא ידע כלום על בתים. שם הם אמורים לישון? "איפה היו ההורים שלך?" ג'יימס המשיך. "הם הלכו להוגוורטס?"

רמוס הנהן באיטיות.

"אבא שלי. אבל אני לא יודע איזה בית. אמא שלי לא. היא היתה רגי- מוגלגית.

פיטר הרים את מבטו פתאום. "אתה חצוי דם?"

רמוס משך בכתפיו בחוסר אונים.

"תסתום, פטיגרו," ג'יימס אמר לילד לידו. "כאילו שזה משנה."

רמוס בדיוק עמד לשאול מה זה חצוי דם, כשהדלת נפתחה שוב פעם. זה היה הילד יפה התואר שרמוס ראה קודם בתחנה. הוא העיף מבט עצבני מסביב.

"אף אחד מכם לא קרוב משפחה שלי, נכון?" הוא משך את המילים. היה לו את אותו מבטא המעמד העליון כמו לג'יימס ופיטר. רמוס החליט שהוא לא אהב אותם, יודע שהם חושבים שהוא המוני - וחצוי דם, מה שזה לא יהיה.

"לא נראה לי." ג'יימס חייך חיוך רחב. "ג'יימס פוטר." הוא הושיט יד ללחיצה שוב. הילד האחר לחץ אותה.

"אה, יופי, פוטר. אבא אמר לי לא לדבר איתך." הוא התיישב ליד רמוס בחיוך. "סיריוס בלק."

הפרק הקודם		הפרק הבא