המועמדת האחרונה

שלום, אז שוב, למי שלא מכיר אותי, כל הפאנפיקים שאני כותבת מתורגמים. אז תודה רבה לczeno מ-Archive of Our Own שכתב/ה את זה, כי באמת כל הסיפור הזה עליו/ה. וכמובן לא נשכח לתת את הזכויות גם לג'ונתן סטראוד שבכלל כתב את כל הסצנה הזאת והמציא את הדמויות האלה, ואת כל הסדרה הזאת וכו' וכו'. אממ... זהו. תמשיכו לקרוא, ואני מקווה שתהנו!

לומר שזה היה יום ארוך היה לגמרי בלשון המעטה.

ראיון אחר ראיון, מועמדים מחייכים קיבלו את פניי ועברתי איתם שוב ושוב על אותן שאלות יותר פעמים משיכולתי לאמוד, בגלל שרק קומץ קטן מהם באמת התקדם בצורה משמעותית מבלי לברוח בחמש הדקות הראשונות. זה היה יום משעמם למדי, שהחדגוניות שלו השתפרה רק בזכות היכרות עם מגוון מעניין של אנשים (אמנם קצרה בלבד).

כשאישה צעירה תפסה את חפציה ויצאה בסערה מהחדר מבלי לשבת שם יותר מכמה דקות בערך, היה זה הזמן שבאמת התחלתי לתהות אם אי פעם באמת נצליח למצוא מחליף ראוי לרובין; אם כי כבר עשיתי התערבות עם ג'ורג' על הצפי אם יגיעו אלינו עוד מועמדים, אז לא התכוונתי לוותר עדיין על ניצוץ התקווה האחרון שלי.

ובכל זאת, לראות את הדם מתרוקן מפניה של הנערה ההיא לפני שהיא שלחה לי מבט קטלני ויצאה במהירות מהסלון לא היה מעודד במיוחד. גם לא הצווחה מחרישת האוזניים שבקעה ממעמקי ריאותיה לפני כן. אם כי, זו ממש לא הייתה אשמתי שהיא לא עמדה בדרישות.

הייתי כל כך שקוע בהרהורים על הראיון הקצר ביותר בעולם, שלא שמעתי מייד את השיחה העמומה מהמסדרון, אבל מהר מאוד הבנתי שזה בוודאי אומר שמועמדת נוספת הגיעה, אז קמתי במהירות מהכיסא, איפסתי את סידור הפריטים על השולחן, ובליבי חגגתי על תבוסתי בפני ג'ורג'. סיכוי קלוש יכול היה לבלום זאת – הייתה לנו הזדמנות נוספת למצוא את העובד השלישי שלנו, ואני התכוונתי לנצל אותה.

ג'ורג' הגיח ראשון לחדר, ואחריו מה שנראה היה כנערה הצעירה החמישים שראיתי באותו יום. כששלפתי את אחד מהחיוכים הרחבים והמזמינים שלי, שמתי לב שהעיניים שלה מתרוצצות ביני, בין השולחן ובין עיצוב הסלון (שאהבתי במיוחד, ושמחתי שהיא הקדישה שנייה להתרשם ממנו), וקפצתי על ההזדמנות לסקור אותה במהירות.

עכשיו, אף פעם לא הייתי אחד ששופט רק מהסתכלות על הקנקן, אבל חייבים להודות שאפשר ללקט כמות נאה של מידע מהאופן שבו אדם מתלבש, מִתְיַיפֶּה ומחזיק את עצמו. למרואיינת האחרונה (ככל הנראה) של היום היה מראה סטנדרטי של סוכנת – צעירה אולי בשנה, אולי בשנתיים, יותר מג'ורג' וממני, אם כי עיניה העמוקות הצביעו על חוויה שאף מבוגר לא יכיר לעולם; שערה היה מסופר קצר ומסגר את פניה העגולות, מה שהיה טוב בשביל שלא יפריע במהלך העבודה ורמז על התנהגות מסורה ורצינית. היא הייתה נמוכה ממני בהרבה – אם כי אשקר אם אגיד שלא ציפיתי לזה מכל המועמדות – והתכסתה בשכבות כהות רבות שהגנו עליה מפני מזג האוויר האכזרי של לונדון בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יחד עם זוג מגפיים עם מגוון כתמי אקטופלזמה מרשימים. בקיצור, היא נראתה מוכנה לצאת ולעשות עבודת שטח ממש בו במקום.

'מסודרת' ו'נאותה' היו רחוקות מסוג אוצר המילים שהייתי משתמש בו כדי לתאר אותה, אבל בהחלט הייתי נוטה לכיוון 'מנוסה' ו'למען האמת מתאימה לתפקיד הרבה יותר מעשרת המועמדות האחרונות'. כולן הגיעו עם מקטורנים וחצאיות עיפרון, ומעולם לא אהבתי במיוחד את הלבוש הסטנדרטי לראיונות – זה הרגיש רשמי מדי עבור עסק כמו שלי. הבגדים שלי... טוב, חוץ מהם.

לאחר שבריר השנייה בו היא סרקה את החדר ואותי, היא חצתה את החדר לקראתי, והמבט הרחוק הקלוש בעיניה סיפר לי שהיא השתמשה בחושיה בזמן שעשתה זאת. סימן מצוין למועמדת מבטיחה – ערנית וממוקדת.

היא גם נתנה לחיצת יד טובה.

"שלום," אמרתי, עדיין מחייך. "שמי אנתוני לוקווד."

"לוסי קרלייל," הייתה תשובתה. שם הולם.

"נעים מאד. תשתי תה? או שג'ורג' כבר הציע לך?"

ג'ורג' נופף בידו בביטול. "חשבתי שנחכה עד לסוף המבחן הראשון," אמר. "נראה אם היא עוד כאן. כבר בזבזתי הרבה שקיקי תה הבוקר."

התגברתי על הדחף לגלגל עיניים, ובמקום להגיב בעקיצה כלשהיא, שמרתי על התנהגותי המקצועית באופן שבוודאי שעשע את ג'ורג'. "אולי תיתן לה ליהנות מהספק," אמרתי, התרסה שקטה שזורה במילותיי, "לך ושים קומקום על האש, טוב?"

הרגשתי טוב לגבי מיס קרלייל. לעזאזל עם הספקנות של ג'ורג'.

"בסדר." הוא לא נראה משוכנע במיוחד. ובכל זאת, הוא הסתובב ודשדש באיטיות לכיוון המטבח, והוסיף, "אבל אני חושב שהיא פחדנית."

בניסיון להרחיק את תשומת לבה מהתנהגותו של ג'ורג' ולהחזיר אותה אל העניין שעל הפרק, סימנתי בידי למיס קרלייל לעבר כורסא. "תצטרכי לסלוח ג'ורג'," אמרתי כשהיא התיישבה. "אנחנו מנהלים ראיונות כבר משמונה בבוקר, והוא נהיה רעב. הוא היה בטוח כל כך שהבחורה שהייתה פה קודם היא המועמדת האחרונה."

"מצטערת," היא אמרה והעיפה מבט אחרון לעבר הדלת. "ולמרבה הצער גם לא הבאתי לכם סופגניות."

היססתי לשנייה – איך לכל הרוחות היא ידעה על זה – ויריתי בה מבט חד. "למה את אומרת דבר כזה?"

"ג'ורג' סיפר לי שיש לכם משלוח יומי."

"אה." הרגשתי את הרוח יוצאת לי מעט מהמפרשים. "לרגע חשבתי שיש לך כישורים על-חושיים."

"יש לי."

"התכוונתי לכישרון מיוחד. לא חשוב." התיישבתי מולה ויישרתי את הניירות שהניחה על השולחן, רפרפתי בהם כשניסיתי להתעלם מתחושת עיניה עליי. בדיוק כפי שבחנתי את הופעתה קודם לכן, נראה היה שהיא מחזירה את היחס.

המכתב שלה הזכיר את גבעות צוִויוֹט, וחקרתי אותה על ההתפרצות המפורסמת שם (זכרתי בבירור שקראתי על זה ב'גאזט הבריטי לרודפי רוחות') והשיחה התגלגלה עד מהרה לדיון על הכישרון שלה. שמיעה היא התחום החזק שלה, כך אמרה לי, אם כי המגע שלה מתמזג עם מה שהיא שומעת לעיתים קרובות, וגם הראייה שלה היא מעל לממוצע. מצויין. לג'ורג' יש קצת יכולת של האזנה ומגע, אבל זה אף פעם לא היה באמת הצד החזק שלו. זה, והעובדה שאני עצמי חירש לחלוטין כשמדובר באורחים, פירושו היה שנראה שמיס קרלייל תוכל להיות מתאימה.

עם זאת, עדיין לא יכולתי לטפח תקוות.

עברנו לנושא האימונים וההכשרה שלה – היעדר תעודת הסיום או מכתב המלצה היה יותר מקצת חריג, אבל למען האמת, זה היה רחוק מלהיות הדבר החשוב ביותר. אם היא תוכיח את עצמה במבחנים, נוכל לסדר תעודות וכדומה בהמשך.

"אני לא מבין למה ג'ורג' מתעכב," אמרתי, יודע היטב שהוא כנראה עמד במטבח, נותן לקומקום לרתוח אבל לא עשה שום צעד כדי להכין אף תה. הוא חיכה שמיס קרלייל תברח, אבל לא הייתי מוכן לזה. הוספתי, בקול רם מספיק כדי שג'ורג' ישמע, "גם בבון מאולף היה מספיק להכין תה עד עכשיו. הגיע הזמן למבחנים."

"כן, מה הם המבחנים האלה? אם אפשר לשאול," אמרה גברת קרלייל, קצת נמהרת. הייתה נימה של התרגשות – אולי בלבול – בקולה. רוב הסיכויים שזה לא היה הריאיון הראשון שלה בזמן האחרון, מה שיסביר את העיגולים השחורים שהחלו להיווצר מתחת לעיניה. (כך זה היה תמיד עם המועמדים שלנו. לאחר שהועלבו, זולזלו ובסופו של דבר נדחו מהחברות בעלות השם, הם היו מופיעים לבסוף בפורטלנד רו 35, תוהים אם הם צריכים עבודה כל כך שהם יעבדו ברצון לצד שני בני נוער בודדים. יש להודות, לוקווד ושות' מעולם לא הייתה הבחירה הראשונה של אף אחד.)

"אין בעיה," אמרתי והמשכתי לתת לה הסבר מהיר. מכתבים, המלצות, תעודות... פיסות הנייר האלה לא זכו להערכה רבה כאן; העדפתי בהרבה לראות את הכישרון במו עיניי. הצצתי בשעוני ושיערתי שיש לי מספיק זמן לתת לה תדרוך מהיר על החברה לפני שג'ורג' יחזור לכאן עם התה.

"מי הם המפקחים שלכם?" היא שאלה באופן בלתי נמנע. "אני אפגוש גם אותם?"

לא יכולתי לעצור את הבהוב הזעף שעשה את דרכו אל מצחי. "אין לנו כאן מפקחים. אין מבוגרים. זאת החברה שלי. אני המנהל. ג'ורג' קבינס הוא הסגן. היו מועמדים שהייתה להם בעיה עם הסידור הזה. אז הם לא הגיעו רחוק. לך זה מפריע?"

"לא, לא," היא אמרה. "לא, זה מוצא חן בעיניי."

תודה לאל.

ג'ורג' חזר לסלון בדיוק בזמן כדי לקטוע כל דיון על רוֹבין המסכן, כשהוא נושא מגש של שלושה ספלים מהבילים וצלחת עוגיות. הוא נראה די מרושל, ורשמתי לעצמי בראש לחקור אותו על כך מאוחר יותר. "את עדיין כאן?" הוא אמר. "הייתי בטוח שכבר ברחת."

התאפקתי מלומר את התגובה הקלה של 'שתוק, ג'ורג',' ובמקום זאת הגבתי: "עוד לא עשיתי את המבחן, ג'ורג'. הגעת בדיוק בזמן."

"מצוין," הוא ענה, לוקח את הספל הגדול ביותר ונסוג אל המקום הרגיל שלו על הספה.

ספלים חולקו, סוכר עבר בין כולם, ובסופו של דבר עודדתי את גברת קרלייל לקחת עוגייה, שמא ג'ורג' ואני נזלול את כולן בעצמנו.

לקחתי נגיסה משלי וניסיתי לגרום ללהיטות שלי לשלוט בעצמה. זה היה החלק הטוב. "בסדר. רק עוד כמה מבחנים, מיס קרלייל. אין לך בכלל מה לדאוג. את מוכנה?"

"בטח," היא ענתה, נשארת רגועה ושקולה למרות שני זוגות העיניים המופנים אליה.

התחלתי עם מבחן ה"להיות או לחדול"; צנצנת הגולגולת המוסתרת באמצע השולחן. משכתי בזריזות את המטפחת המנוקדת שכיסתה אותה, וחיכיתי בקוצר רוח לתגובתה. "מה דעתך על זה?" שאלתי. מיס קרלייל גחנה קדימה, בחנה את המכסה ואת הידיות, את העשן הצהוב העכור בתוך הזכוכית, ואת הרמז למשהו כהה ומוצק בפנים. היא כיווצה את עיניה לעברו.

"זה מכל זכוכית-כסף," היא אמרה. "מתוצרת חברת סַנְרַייז."

הנהנתי, מרוצה. ידע בסיסי טוב בתעשייה.

היא נקשה בעדינות על צד הזכוכית עם ציפורן אחת, טורדת את העשן וחושפת את הגולגולת החומה המוכתמת והעגומה למראה, מהודקת לתחתית הצנצנת. כעבור רגע, כהרגלו בקודש, עשה האורח הלכוד בפנים את אחד מהפרצופים הקלאסיים שלו; הוא גלגל את עיניו ופער את פיו, כשלשון הרפאים שלו משתרבבת בצורה כל כך לא נעימה שמיס קרלייל התרחקה מיד מהזכוכית, סביר להניח שהראייה שלה לא הייתה טובה מספיק כדי לראות את אותה רמת פירוט מחרידה שעיניי סיפקו לי, אבל היא הספיקה בשביל לראות את עיקרי זוועות הגולגולת, מה שהיה יותר ממשביע רצון מבחינתי.

היא גם עדיין לא קפצה מהכיסא שלה ופנתה בתזזיתיות היישר לדלת הכניסה, וזה גם סימן טוב. כאן היה המקום שבו רוב הראיונות קוצרו להפליא.

פני הרפאים התפזרו והעשן הצהוב דמם שוב, ומיס קרלייל לקחה נשימה וכחכחה בגרונה לפני שהמשיכה.

"טוב, זו צנצנת רוחות. הגולגולת היא המקור, והרוח הזו קשורה אליה. אני לא יודעת מאיזה סוג הרוח. אולי תעתען, אולי צלמוות." היא נשענה לאחור, לכאורה אדישה, ויש להודות שזה הפתיע אותי. החיוך שלי קפא; לקח לי רגע קצר להתאושש ולהמשיך כרגיל.

"כן, נכון. יפה מאד." הנהנתי, כיסיתי מחדש את המכל במטפחת לפני שהרמתי אותו במאמץ וסילקתי אותו מטווח ראייה.

"היא הזדעזעה," אמר ג'ורג' בין לגימות של תה. "זה היה ברור."

"איפה השגת את הצנצנת?" שאלה מיס קרלייל, מתעלמת ממנו בדיוק כמוני. "חשבתי שרק לרוטוול ולפיטס יש צנצנות כאלה."

שאלה מצוינת. המשכתי הלאה, פתחתי מגירה בשולחן, הוצאתי את הקופסה האדומה שהכילה את ספל מברשת השיניים של ג'ורג', והנחתי אותה על השולחן לפניה. "תגידי לי, אם את יכולה, איזה הד על-טבעי את קולטת."

כאן הדברים היו יכולים להידרדר. כשמיס קרלייל אחזה את הספל בידיה והעבירה את אצבעותיה על חלקו החיצוני, דיכאתי את הדחף להיזכר בסיפורים – למען האמת, המצחיקים – שכמה מועמדים קודמים המציאו. ישבתי, ממתין, והתפללתי בדממה שזה לא יחזור על עצמו.

היא נענעה בראשה, עיקמה את פניה וסובבה עוד קצת את הספל שבידיה. התסכול ניכר מכיווץ מצחה, שכנראה הוחמר בגלל רעשי גמיעת התה הבלתי פוסקים של ג'ורג', עד שלבסוף היא פלטה נשיפה והניחה אותו בחזרה על השולחן. "אני מצטערת. אני לא קולטת שום דבר."

"וטוב שכך," הנהנתי, עליז במקצת, למרות שלא העזתי להראות את זה. "זה הספל שג'ורג' מחזיק בו את מברשת השיניים שלו. מצוין. הלאה." השלכתי את הספל לעבר ג'ורג', שתפס אותו באורח פלא. העניינים באמת הלכו חלק.

כשהפניתי את תשומת לבי בחזרה אל מיס קרלייל הבנתי שמשהו אינו כשורה. לחייה היו סמוקות בצבע אדום בוהק להדאיג, וידה נשלחה למטה כדי לאחוז בחוזקה בידית התרמיל שלה לפני שקמה בפתאומיות. "לא באתי לכאן כדי שיעשו ממני צחוק. אני אצא מכאן לבד."

"או..." אמר ג'ורג', "רגזנית."

עוד 'שתוק, ג'ורג',' היה יותר ממתאים שם, אבל עמדתי בפיתוי. לפני שהספקתי להתערב, מיס קרלייל פנתה אליו במבט כל כך קטלני שתהיתי איך ג'ורג' עדיין נושם.

"נכון מאוד," היא אמרה, נחיריה מתרחבים. "קום ואראה לך עד כמה אני רגזנית."

ג'ורג' מצמץ. "אולי באמת אקום."

"אני לא רואה שאתה זז."

"טוב, הספה הזאת רכה. קשה לקום ממנה."

אלוהים אדירים. "חכו רגע, שניכם. זה ראיון, לא תחרות אגרוף." הרמתי את ידי, וזרקתי את הזהירות לכל הרוחות. "ג'ורג' – שתוק." זו הייתה הקלה להוציא סוף סוף את המילים האלה מהפה, ועוד יותר מכך, שג'ורג' ציית להם מספיק זמן כדי שאוכל להרגיע את מיס קרלייל ולהסביר לה את עצמי. מבחן התעלול היה חלק שימושי בראיון, ובסופו של דבר היא הבינה את זה, כשהיא התיישבה בחזרה במושבה והתבוננה כששלפתי את שלושת הפריטים הבאים ממגירת השולחן: האולר של דודי, הסרט של האישה מקֶנסַל גרין, והחביב עליי ביותר, השעון של הארי קריספּ.

מיס קרלייל פיזרה את שלושת הפריטים על פני השולחן והרימה אותם בזה אחר זה, עוצמת את עיניה והופכת אותם בזהירות לכאן ולכאן באותו אופן כמו עם הספל. ככל שחלף הזמן, ג'ורג' טמן את ראשו בקומיקס ונעשה שקוע הרבה יותר בתמונות שם מאשר בבדיקות המתמשכות, אם כי לא יכולתי לומר את אותו הדבר על עצמי. אני רכנתי קדימה הרבה יותר מכמה שאני צריך, ידיי שלובות בין ברכי, והבעתי אולי קצת יותר עניין ביכולותיה של מיס קרלייל מאשר כלפי כל מרואיין אחר.

היא בחנה כל פריט בדיוק שלוש פעמים לפני שפקחה את עיניה, ואז לגמה לגימה ארוכה מהתה שלה, שבוודאי היה קר להחריד עד אז. "מישהו מהמועמדים האחרים הצליח במבחן?" אמרה בשקט.

פשוט חייכתי אליה. "ואת?"

"ההדים היו משולבים והיה קשה להפריד ביניהם," היא ענתה, "ולכן שמת את כולם יחד, אני מניחה. כולם הדים חזקים, אבל מאיכות שונה. איזה מהם אתה רוצה קודם?"

"האולר."

ידעתי את ההכרעה של הראיון עוד לפני שהיא עברה לסרט. לא רק שמיס קרלייל הייתה עקשנית ובטוחה בעצמה, אלא שהכישרון שלה היה מפותח בהרבה משל שאר מאגר המועמדים, וגם – למרות הריב הקטן שלה עם ג'ורג' – תחושת הבטן שלי דיברה בעד עצמה. היא הייתה ההתאמה המושלמת, והביטחון שלי רק גדל ככל שהיא התקדמה עם הפריטים, מסבירה את התחושות שחוותה ואת המידע שהיא יכולה לדלות מהן.

כשהיא סיימה ולקחה את שתי העוגיות האחרונות העוויתי את פניי. זה לא יעזור, אבל היה אפשר לתקן את זה בקלות.

"טוב," היא אמרה לבסוף, ושברה את הדממה הארוכה שנוצרה. "אני יודעת איפה הדלת."

ג'ורג' קרא את מחשבותיי. "תסביר לה את כלל העוגיות."

מיס קרלייל הביטה בו. "מה?"

"תגיד לה, לוקווד. נצטרך לסדר את העניין הזה, או שיהיו צרות."

הנהנתי בחגיגיות. "כלל העוגיות אומר שכל חבר בסוכנות לוקח לעצמו רק עוגייה אחת, ואחת בלבד, בסבב מסודר. ככה זה הוגן ומאורגן. לסחוב שתיים ברגעי לחץ – זה מעשה שלא ייעשה."

"עוגייה אחת בלבד?"

"נכון."

"זה אומר שהתקבלתי?"

זו הייתה תחילתו של פרק חדש; התגברתי על הדחף לקרון לעברה. "ברור שהתקבלת."

אגב, אל תתביישו לכתוב תגובות. כל תגובה משמחת אותי, גם אם זה אלפי שנים אחרי שפרסמתי את הפאנפיק הזה...