סיפור של מקרים מצערים

אוקי!

פרק ראשון:) 

באקסטילז מאלסור קדרדול לא הייתה ארוכה כמו השם שלה. 

היא אפילו לא הייתה ארוכה מספיק בשביל אחד מהשמות שלה, גם הקצר ביותר. 

על כן, נקרא לה באק. כולם קראו לה באק, בכל מקרה.

באק גדלה בבית גדול מדי למידותיה, כמו כל שאר הדברים.

ביתה של באק היה מוקף בכרי אחו רחבים וביערות רחבים אף יותר, והים השתרע במרחק. בחורף כל הדברים כוסו בשלג, ובאק נהגה לשבת צמודה לחלון עם ספר וספל שוקו חם ביד, צופה באחיה הזורקים כדורי שלג אחד על השני ומשקיעים שעות ארוכות בבנית אנשי שלג,  רק כדי לצפות בהם נעלמים ביום שלאחר מכן.

באק לא הבינה את זה.

היא זכרה כמה נורא הרגישה כשאשת השלג שעמלה עליה זמן כה רב הייתה כלא הייתה בבוקר לאחר מכן. היא זכרה את הבכי שלה והיא זכרה החולצה שאהבה שנעלמה ביחד עם אשת השלג שלה, ומשום כך שנאה זאת, על אף שעבר זמן רב מאז. 

עברו חורפים רבים לפני המקרה שהחל את שרשרת המקרים המצערים של באק,

אבל אנחנו נלווה אותה באיטיות עד אז,

נקרא את קטעי החיים שמצאתי רלוונטים לספר לכם בעודנו נוצרים בלבנו את כל הדברים השמחים שקורים לה. 

הם לא רבים. 

בוקר אחד באק התעוררה, מפלצת של תחושות רעות מתפתחת בבטנה. אבל, בעצם,

לבטן אין רגשות. זה היה המוח. 

נתחיל מחדש:

בוקר אחד באק התעוררה, קנוקנות חלקלקות של תחושה רעה מתפתלות במוחה. 

היא יצאה ממיטתה (הגדולה מדי למידותיה) וביצעה את כל הפעולות הרגילות שעושים בבוקר.

לאורך כל התהליך הקנוקנות השתרגו והתחזקו ופיתחו מאחז בפיתולי מוחה, משתלטות על מחשבותיה. 

כשירדה במדרגות לקומה השלישית בביתה (הגדול מדי למידותיה) הייתה עסוקה מדי בתחושתה הרעה מכדי לשים לב לשקט הבלתי רגיל השורר בה. 

בדרך כלל בשעה זאת של הבוקר היו אחיה מתווכחים וצוחקים ועוסקים בפעילות הבוקר שלהם - שכללה רדיפה אחר החתול- אבל היום החתול (הסגול) ישן בשלווה במקומו,

הדלתות היו סגורות והיה אפשר לשמוע את הציפורים מצייצות. אבל שוב, באק לא נתנה דעתה לכל הדברים הללו וחלפה במהירות על פני הקומה השלישית. 

רק כשירדה למטבח שמה לב שמשהו לא קשורה, כשאחיה והוריה כבר ישבו סביב השולחן. 

בדרך כלל בשעה זו הוריה עדיין היו במיטתם ואחיה עדיין בקומה השלישית, עוסקים בענייני הבוקר שלהם-

(רדיפה אחר החתול וכדומה).  

אבל כולם היו ישובים במקומם מנומנמים עדיין, עניבתו של אביה קשורה לא נכון ושערו של אחיה משוטח כולו על הצד. באק הביטה בהם. 

"אבא, קשרת את העניבה לא נכון," ואז היא פנתה אל אחיה, " השיער שלך משוטח כולו על הצד." 

היא חטפה טוסט מרוח בחמאה מהשולחן והתיישבה במקומה. 

אחיה משך בכתפיו והעביר יד בשערו. "בוקר טוב גם לך," הוא פיהק. 

אמה תקעה מזלג במקושקשת שלה ונאנחה. " מפתיע אותי, שעם כל הקסם שיש, איך זה שעדיין לא המציאו כישוף שמאט את הזמן, או-" דבריה נקטעו על ידי פיהוק ענק "- שגורם לנו להיות ערניים? בשם כתונת הלילה של מרלין, אני כל כך-" עוד פיהוק "- עייפה." שערה של אמה היה פזור סביב כתפיה ותחוב מאחורי אוזניה, עדיין פרוע מהלילה. עיניה היו טרוטות ונראה היה שהיא עומדת להירדם. 

באק חייכה קלות בזדון. " מה שמפתיע אותי הוא שקמתם ואתם ערים בשעה כזו. בדרך כלל גם ביחד עם כל הקסם שיש, בעולם כולו,  לא אצליח להעיר אותכם לפני עשר בבוקר." 

אמא שלה חרצה לה לשון ואבא שלה אמר, " מה שמפתיע אותי, באק, שבבן אדם כה קטן יש כמות כה גדולה של ארס. היום הראשון בספטמבר, עלינו להיות ערים, עבודה ו.. " אמא של באק תקעה מרפק בצלעותיו והשתיקה אותו. עיניה של באק צנחו אל חיקה וידה הפנויה שיחקה בשיערות הקצרות על עורפה, אצבעותיה תופסות ומשחררות. תופסות ומשחררות. באק אפילו לא שמה לב שעשתה זאת. 

הראשון בספטמבר. 

זה אומר שאחיה עוזבים להוגוורטס. 

זה אומר שזו השנה השנייה בה המכתב לא מגיע, השנה השנייה בה היא צריכה לצפות בהם עוזבים בלעדיה. 

זה אומר שזו השנה השנייה בה באק עדיין לא מכשפה. 

באק הרימה עיניה ונגסה בטוסט. רעש הלעיסה שלו בין שיניה היה רם על רקע השולחן השקט. 

כולם הביטו בה. 

היא נדה בראשה, "אני לא עשויה מחרסינה, וגם לא מסוכר או קרח. אתם יכולים לדבר על הוגוורטס בנוכחותי. לא אשבר, או אמס, אני מבטיחה." הם עדיין נעצו בה מבטים חוששים, אביה משפש את קצה אפו במבוכה. 

טאנסוי, אחד מבין שני אחיה הגדולים, התחיל לספר משהו על ריר חלזונות כחול זורח שנמצא ברשימת הציוד שלו. "מעניין בשביל מה נשתמש בו," הוא צחקק.

 הקולות כאילו הגיעו אליה ממרחק. היא הייתה רחוקה. 

באק הייתה רחוקה. 

רחוקה אלפי מילין מכל מה שהיווה את עולמה. 

רק אז היא קלטה זאת, ומחשבותיה החליקו והתערבלו סביב התובנה החדשה, היציבה, שהייתה האבן הראשונה בדרכה מלאת הייסורים של באק.

תגובות?

הפרק הקודם