ללא צל של ספק

שלום שוב למי שמכיר אותי!

שוב חזרתי אליכם עם עוד פאנפיק מתורגם של פרסבת'. את הפאנפיק הזה כתב/ה MaydayParade8123 מאתר FanFiction, כותב/ת מוכשר/ת בהחלט, שאני אישית מאד אוהבת וממליצה לכולם לקרוא את היצירות שלו/ה!

זה אחד הפאנפיקים האהובים עליי מבית היוצר שלו/ה – זה מאד תמים וחמוד כמו שאני אוהבת, וגם משלב את העניין של הנפשות התאומות שתמיד כיף לקרוא עליו, וכמובן – זה פרסבת'!

לא נשכח כמובן לוותר על הזכויות גם לריק ריירדן שהמציא את הדמויות.

וזהו. מספיק עם ההערות הארוכות – יאללה, תקראו אנשים!

בגיל עשר, אתם לומדים על נפשות תאומות.

טוב, לומדים כמו שצריך, בכל מקרה. העניין הוא – בעולם כזה – כולם יודעים על נפשות תאומות. מהרגע שאתם נולדים, ההילה שלכם פורצת בצבע שרק אדם אחד בעולם יכול לראות – לא אמא שלכם או אבא שלכם או החבר הכי טוב שלכם, אלא הנפש התאומה שלכם לבדה. הוא יהיה האדם היחיד שיראה את זה. ובהינתן שיש לכם זיווג מותאם, כשתפגשו אותו, אתם תהיו היחידים שיכולים לראות את שלו.

אין עקביות. יש כאלה שנולדו בלי נפשות תאומות ובלי הילות – כאלה שיכולים לחיות כל חייהם בהמתנה בלי למצוא. חלקם אינם זוכים לחוות אהבה בצורתה הטהורה ביותר ואינם זוכים לפריבילגיה למצוא את האדם האחד שרואה אותם ברור יותר מכולם, מבין אותם ברמה שניתנת להשגה רק על ידי נפש תאומה. ישנם, אם כי מעטים מאוד, מקרים שבהם הזיווגים של האנשים מתים לפני שהגורל יכול לעשות את עבודתו ולאפשר את פגישתם.

בכל עיר יש משרדים שמאפשרים לכם לקבל עדכונים על הנפש התאומה שלכם – אם אתם חוששים שהם נפצעו או, חלילה, נפטרו. המשרדים האלה לא יכולים לספר לכם הרבה על הנפש התאומה שלכם, מכיוון שאלה הכל מספרים משודכים ולא שמות וביוגרפיות קצרות, אבל לדעת שהם בריאים ושלמים זה משהו. אם אתם מאמינים שהנפש התאומה שלכם נפצעה, הכרחי שתבקרו במשרד כדי לשמוע על העניין. הנפש התאומה שלכם תקבל התראה על הדאגה שלכם.

יהיה זמזום מתחת לעור שלכם, כך אמרו, משיכה בחזה ותחושה שברגע שאתם מניחים את מבטכם עליהם, אתם נושמים את הנשימה הראשונה של אוויר אמיתי. אתם תראו הילה שמקיפה אותם, הצבע משקף את מי שהם, והם יראו את שלכם. לא תוכלו לפספס או לטעות בנפש התאומה שלכם.

כמו כל עולם אחר, יש חוקים. הראשון והחשוב ביותר הוא אל תחפשו את הנפש התאומה שלכם. זה נחשב בלתי חוקי לבצע חיפוש, ורבים שעושים את זה נחשבים לא מהימנים – בעיקר כי סירבו לסמוך על הגורל ולתת לו להביא אליהם את הנפש התאומה שלהם. יום אחד, הם יבואו. זוהי מנטרה לרבים על אלה שלא נמצאו.

אם תתפסו מחפשים, תיעצרו על ידי הרשויות ותשוחררו אחרי נזיפה קשה. אף אחד לא בטוח לגמרי לגבי השיחות שמתנהלות בין הרשויות והמחפשים, אבל זה מספיק כדי למנוע מהמחפשים גם מלחפש וגם מלחשוף את הנאמר בדלתיים סגורות.

"אל תלכי לחפש אותו אף פעם, אנבת'," מזהירה אמה, ביום שמלאו לה עשר. אנבת' מבטיחה לעצמה שלא תעשה זאת.

;;

כשאנבת' בת שתים עשרה, היא מרגישה כאב בכף היד שלה שהוא כל כך חד וחותך שהוא גורם לה להתמוטט, ממש באמצע שיעור מתמטיקה.

"מיס צ'ייס?"

היא מתעלמת מהמורה שלה וסופרת לאחור מעשר, בדיוק כמו שאמה לימדה אותה לעשות כשיש לה התכווצות שרירים. הכאב הוא לא שלה, אנבת' יכולה לדעת – הוא מרגיש שונה וזר ומעל הכל מדאיג.

"מיס צ'ייס, את צריכה אישור ללכת לאחות?"

אנבת' עכשיו כבר סיימה לספור, וכשהיא מרימה מבט, כל החדר עם פנים אליה. לחלקם יש מבטי רחמים, לחלקם יש פחד סימפטי, וחלקם נראים מבולבלים למדי. "אממ... אני חושבת שאני למעשה צריכה ללכת למשרד המקומי?"

המורה שלה מהנהנת, מעווה את פניה קצרות לפני שהיא מסתובבת חזרה ללוח. "תצטרכי לחכות לאחרי הלימודים, אבל אני מקווה שהזיווג שלך בסדר."

אנבת' די בטוחה שכן, מכיוון שהכאב כבר פוחת והוא היה נמשך עוד קצת אם זו הייתה פציעה רצינית. אם זה היה קטלני, טוב. אנבת' רק שמעה את הסיפורים על כמה זה כואב; רק שמעה על איך זה מרגיש כאילו שניים מהגפיים שלכם נתלשו ושאיבדתם משהו שלא יסולא בפז, משהו שאתם לא יכולים לקבל בחזרה. אנבת' מתפללת כל לילה שהיא לעולם לא תצטרך לסבול את זה.

היא עוברת את שאר היום, כשהיא חולה מדאגה כי היא חשה מדקרות קטנות קצרות של כאב כל חצי שעה. איזו מין פציעה זו? האם זו אשמתו או אשמה של מישהו אחר? האם הוא ביקר בבית החולים? האם הוא בטוח?

אנבת' תמיד חשבה שהיכולת להרגיש את הכאב שלו היא החלק החולני והגרוע ביותר בלהיות עם נפש תאומה. לא רק שאתם מודעים לייסורים שלהם, אלא שאין דרך לעזור להם מבלי להיחשב פושעים בחיפושים. זה כמו – ובכן, זה כמו שיגידו לכם שהחצי השני שלכם פגוע ושלא יכול להיות לכם שום חלק בהחלמה שלו.

היא כובלת את אופניה במהירות מחוץ למשרד, כמעט נופלת על שתי רגליה בדרכה במעלה מדרגות השיש. לאחר מכן, אנבת' הולכת לאט, לא רוצה למעוד ולגרום לנפש התאומה שלה עוד יותר כאב.

יש תורים קצרים בכל עמדה זמינה, אז אנבת' בוחרת אחת באקראי ומחכה. קירות המשרד מכוסים בציורי קיר – חלקם מרהיבים וחלקם פחות מלוטשים, אבל כולם מקרינים תחושת בטיחות ונוחות, איכשהו. בכל ציור מופיע מישהו עם הילה, ולפעמים שני אנשים – זיווגים מותאמים שמצאו זה את זה. המקום מרגיש מסביר פנים וחם, כאילו הוא מתכנן לרכך את המכה של הגילוי על מצבה הירוד של הנפש התאומה שלכם.

ברגע שאנבת' מגיעה לראש התור, היא מדקלמת את המספר שלה – זה שכולם מקבלים ולומדים ברגע שהם מבוגרים מספיק כדי לשנן מחרוזת מספרים בת 10 ספרות. כל המספרים יחידים במינם ובמסד הנתונים משודכים למספר של הנפש התאומה שלכם. אנבת' סתם תוהה לתומה מה המספר של הנפש התאומה שלה. היא תוהה אם הוא כמעט זהה לשלה או שלמעשה להיפך – וזו מחשבה מטופשת בהתחשב בכך שהיא אפילו לא בטוחה אם הוא בטוח. זה צריך להיות בראש מעייניה.

"9-1-8-0-9-5-6-4-5-9," חוזרת הגברת מולה וכותבת את זה במקלדת שלה. "אה, הנה הזיווג שלך כאן. לפי הרישומים שלנו, הוא בטוח." הקלה שוטפת את אנבת' לשמיעת המילים, גם אם ידעה את התשובה לפני שבאמת שאלה. "והוא ביקר בבית החולים – עקיצת עקרב ביד. ניתן לריפוי בקלות. אין לך סיבה לדאוג, מיס."

אנבת' מחייכת לאישה המתוקה שיש לה תלתלים בלונדיניים הדומים לשלה. "תודה רבה לך."

האישה מחייכת אליה. "על לא דבר. אני מקווה שתמצאו אחד את השני בקרוב!"

אנבת' חוזרת החוצה אל האופניים שלה, מרגישה הרבה פחות מבוהלת ממה שהייתה עם הגעתה, ומקווה את אותו הדבר כמו קודם.

;;

הזיווג שלה חכם מספיק כדי לא לגרום לעצמו להיפגע, לפחות לא ברצינות, בשנים הקרובות. יש מקרים שבהם היא מרגישה פרצי רגשות – אכזבה או עצב או ניצחון או אושר – אבל אמה אומרת שזה משהו שרק נפשות תאומות 'מיוחדות' מקבלות. אלה שיש להן הילות זוהרות וגדולות יותר – אלה שיש להם קשר עמוק מהממוצע. אנבת' בת שלוש עשרה כשאמא שלה אומרת לה את זה, וגם אם היא מהנהנת, היא לא כל כך מבינה.

מדוע קשרי נפש מסוימים חזקים יותר מאחרים? היא רוצה לשאול. ומה זה אומר לגביי? האם נמצא אחד את השני בקלות רבה יותר, או אולי אפילו מוקדם יותר?

היא לא שואלת את אלה, כמובן, בעיקר בגלל שאמה של אנבת' מהססת לענות על שאלות של נפשות תאומות, לא רוצה לגלות יותר מדי. היא טוענת שההפתעה והספונטניות הן החלק הטוב ביותר. אנבת' מקווה שהנפש התאומה שלה ממש לא דומה לאמא שלה.

היא מרשה לעצמה לדמיין, לפעמים. היא אוהבת לחשוב שהנפש התאומה שלה אוהב את אותה מוזיקה כמוה, ומקווה שהוא ייהנה משקט ומקריאה, מה שהם כמובן יעשו ביחד. היא אוהבת לחשוב שהנפש התאומה שלה הוא בשלן טוב, מאחר והיא מנקה מעולה, והיא אוהבת לקוות שהוא נוטה יותר לנוחות ולהמשכיות ולא להרפתקה ולספונטניות. היא מדמיינת אותו כזהיר ומתחשב, עם חיוך נחמד וצחוק מדבק. אם היא נותנת למחשבות לנדוד יותר מדי, היא אוהבת לחשוב שהצבע האהוב עליו הוא ירוק בהיר – השלמה נחמדה לאהוב עליה, סגול לבנדר.

יש ימים, שאנבת' מתעוררת והיא כל כך בטוחה שזה היום שבו היא תפגוש אותו – אבל לבסוף חוזרת הביתה בלב כבד. יש ימים שהיא תרגיש נועזת מספיק כדי להציץ סביבה בזמן שהיא קוראת בפארק, נושכת את פנים הלחי ומחפשת מישהו עם שדה צבע שממסגר אותו. היא אף פעם לא מוצאת.

כשהיא בת חמש עשרה, היא מבקרת שוב במשרד, אבל כל מה שהם אומרים לה הוא שהזיווג שלה בטוח ובריא. אנבת' מרגישה משהו כמו חוסר סבלנות עמוק בעצמותיה, אבל היא יודעת שזו אחת התחושות המסוכנות ביותר, לפחות בעולמה.

חוסר סבלנות מוביל לחיפוש, וחיפוש מוביל להפיכה למחפש, והפיכה למחפש מוביל לענישה יסודית על ידי הרשויות על הפשעים שבוצעו. אנבת' לא רוצה דבר יותר מאשר לפגוש את הנפש התאומה שלה ופשוט לגעת בו – בין אם זה נשיקה או חיבוק או חיכוך מפרקי אצבעות או, לעזאזל, היא אפילו הייתה מסכימה שהוא ידרוך על בהונותיה בשלב הזה. היא רק רוצה לראות אותו – במציאות, ולא כאיזה דבר חסר צורה וחסר פנים בדמיונה.

"בבוא הזמן," אומרת אמה, כשאנבת' מביעה את ציפייתה. "לא פגשתי את אביך עד שהייתי בת עשרים ושבע."

שזה, כאילו, כל כך רחוק ממנחם. אנבת' לא רוצה לחכות שתים עשרה שנים נוספות כדי לפגוש את הזיווג שלה. זה ממש לא נראה לה הוגן – רבע מחייה יעברו עד שהיא תזכה לראות את צבע עיניו או לשמוע את קולו.

אנבת' מעריכה את המערכת יותר מכל, אבל זה לא אומר שהיא לא מאוכזבת. כל יום מרגיש כאילו זה יכול להיות היום, ובכל פעם, הוא אף פעם לא.

;;

בפעם הראשונה שאנבת' שוכחת לגמרי מחיבור שהיא צריכה להגיש ביום למחרת, היא בת שש עשרה. השעה כבר חצות כשהיא מבינה שהמטלה לא נעשתה.

היא מקללת לעצמה – בשקט, כמובן, מכיוון שהוריה נמצאים ממש מעבר למסדרון – מגששת בדרכה ממיטתה, וצונחת על הכיסא המשרדי שלה בתסכול. היא האידיוטית הכי גדולה עלי אדמות, והיא פשוט לא מצליחה להיזכר למה לא התחילה את החיבור ביום שבו הוא הוטל, כמו שהיא תמיד עושה.

מניחה את כל המחשבות בצד, אנבת' נכנסת למצב עבודה. היא מכבה את הטלפון שלה ומדליקה את המחשב הנייד שלה, פותחת מסמך וורד.

לוקחות לה שלוש שעות לסיים את החיבור, בין השאר משום שהוא דרש הרבה יותר מחקר ממה שהיא שיערה שהוא ידרוש, ועד שהיא שומרת אותו בדיסק-און-קי שלה ומחליטה להדפיס אותו בבוקר, אנבת' כבר מוכנה ליפול למיטה ולישון כמו מתה. בלי קשר לתשישות שלה, היא מרגישה משהו חם ומזמזם עולה בחזה – תחושת הישג, בוודאי. היא הצליחה לסיים את החיבור הזה אחרי פרק זמן לא מבוטל וללא כל מתח נפשי חמור.

השעון המעורר שלה מודיע לה בקול רם וברור שהשעה 3:05 לפנות בוקר וגורם לאנבת' לגנוח בצורה מעוררת רחמים. היא הולכת לשנוא את עצמה אפילו יותר בבוקר.

היא זזה, מושכת את השמיכה עד לסנטרה, וברגע שהיא מרגישה בנוח, מישהו דופק לה על החלון.

היא קופצת מבהלה במיטה, בוהה בווילונות כשפחד גואה בחזה. זה לא שלאנבת' אין חברים, אלא זה יותר כמו שאין לה חברים שיהיה להם את החוצפה לדפוק על החלון שלה ב-3 לפנות בוקר, מה שאומר שזה רוצח סדרתי, אביה שמבצע מתיחה באופן לא אופייני, או הילדים ההם בני האחת עשרה שגרים בסמוך. אנבת' נוטה לעבר האחרון ומתפללת שזה לא הראשון. מאידך, היא לא בטוחה שרוצח סדרתי היה דופק. היא לא יודעת מספיק על נימוסים של רוצח סדרתי.

מי שזה לא יהיה, הוא דופק שוב. האור של אנבת' כבוי בבירור. היא יכולה להעמיד פנים שהיא ישנה. ידיה רועדות, עורה מזמזם, ואנבת' למדה בפסיכולוגיה על מערכת העצבים הסימפתטית שלה ועל האדרנלין שהיא מספקת כתגובה לפחד. איכשהו, זה מעניין להרגיש את זה ממקור ראשון, ובצורה כל כך חזקה – היא תצטרך לספר על זה למורה שלה.

אנבת' גולשת מהמיטה, צועדת על קצות האצבעות לכיוון החלון, אבל לא לפני שהיא תופסת את המטריה התלויה על הדלת שלה. אם זה רוצח, היא הייתה מעדיפה לעקור לו את העין מהמקום לפני שהוא יוכל לדקור אותה בסכין, או משהו.

נקישה שלישית נשמעת בדיוק כשהיא מושיטה יד אל הווילונות, אבל הפעם היא נשמעת קצת יותר שקטה; יותר מהוססת. אנבת' מזדקפת חזרה, תוהה אם האדם יוותר ויעזוב בעצמו.

כנראה שלא. אף לא דקה לאחר מכן, הטוק-טוק חוזר בביטחון מלא. אנבת' כמעט כועסת בשלב הזה, תוהה מדוע האדם הזה רואה לנכון לדפוק על החלון שלה ב-3 לפנות בוקר. בטח, היא לא בדיוק הייתה ישנה עדיין, אבל מה אם היא כן הייתה? זה גס רוח להפליא.

אנבת', כשהמטרייה שלה ממוקמת כדי לתקוף את התוקף הפוטנציאלי שלה, מושיטה את ידה מעבר לווילון, מחליקה את החלון למעלה ודוחפת את הווילון הצידה תוך פחות משנייה. היא מתרשמת מכישוריה.

עוד לפני שהיא רואה את פניו של האדם, היא רואה כחול בוהק – אור שהוא הרבה יותר מדי בוהק לשעת הלילה הזו. אנבת' תוהה איך אף אחד אחר לא רכן כבר מהחלון שלו וצעק על האדם הזה על האור המסנוור הזה שהוא מביא בשעה כל כך מאוחרת.

לוקחות לאנבת' כחמש שניות תמימות להבין שזה לא אור – זו אחת ההילות כמו אלה שהייתה רואה רק בציורים, ואפילו הציורים היפים ביותר לא היו יכולים להכין אותה לזה.

"הו, תודה לאל," הוא הדבר הראשון שהאדם – הנפש התאומה של אנבת' – אומר, מה שמותיר אותה ללא מילים. ואז, בצורה אפילו יותר מבולבלת, האדם אומר, "אפשר להיכנס?"

אנבת' משתמשת במטרייה בכל מקרה, דוחפת אותו לאחור – וכן, היא בטוחה שזה בן. "מה אתה עושה פה?" היא לוחשת, מביטה שמאלה וימינה מחוץ לחלון שלה. "האם אתה... ביצעת חיפוש? "

הוא מרים את ידיו, ואנבת' עדיין לא מצליחה להבין מה צבע עיניו. למרות שההילה היא פיצוץ של כחול, היא לא מטילה אור על הדברים הסובבים אותה. "יכול להיות. בבקשה אל תהרגי אותי עם המטריה שלך."

היא כמעט צוחקת, אבל אז היא מבינה – הזמזום מתחת לעורה בעשר הדקות האחרונות, התחושה שלא מפסיקה לגאות בחזהּ. "אתה הנפש התאומה שלי. ואתה מחפש."

" היי," אומר הבחור, נשמע נעלב מההאשמה שלה. "פשוט הייתי להוט לפגוש אותך. איך קוראים לך, דרך אגב?"

אנבת' לא יודעת למה היא משקרת. "ג'ודית," זה מה שבסופו של דבר יוצא מפיה, למרות שזה לא השם בתעודת הלידה שלה והיא אפילו לא מכירה מישהו בשם הזה.

"טוב, אז ג'ודית. אני פרסי. נעים להכיר." הוא מושיט את אחת מידיו, עדיין משאיר את השנייה מורמת כדגל לבן.

היא חובטת ביד ומרחיקה אותה עם המטריה, אם כי קצת יותר בעדינות מאיך שהייתה עושה עם כל אחד אחר, ומזעיפה פנים לעברו. "אתה לא אמור לחפש!"

"כן, אבל אני..." פרסי נאנח, משפשף את עורפו. "תראי, ג'ודית, יהיה קל יותר להסביר את זה אם אכנס פנימה."

אנבת' די בטוחה שאסור לבנים להיות בחדרה, במיוחד לא בן שדפק על החלון שלה ב-3 לפנות בוקר עם הילה שתופסת את רוב רוחב החלון שלה. היא לא מאמינה שהיא משודכת למחפש. באנחה כבדה היא צועדת לאחור. "היכנס לכאן, אידיוט." היא לא בטוחה אם זו קריאה בשמות מתוך חיבה או סתם קריאה בשמות באופן כללי.

"תודה," הוא אומר בנימוס, כאילו הרגע הביא עוגה לשכנים שלו והם הזמינו אותו לתה. ואז, בלי אף טיפת חן, הוא צונח בגמלוניות מעבר לחלונה. היא בקושי מצליחה להציל את המנורה שלה אחרי שהרגל שלו נתקלת בחוט החשמל, כשהיא מושיטה יד לתפוס אותה רגע לפני שהיא נופלת על פניו. הוא נושף בקול אנחת רווחה. "תודה."

אנבת' לא עונה, אבל היא כן מחזירה את המנורה למקום שבו הייתה ומדליקה אותה. לאחר שהיא סוגרת את החלון, היא פונה לנפש התאומה שלה.

ההילה שלו נעשתה לא פחות יפה ולא פחות בוהקת, אבל היא יכולה לפחות להבחין בפרצופו עכשיו. הוא סוג של חמוד, בצורה מוזרה. והסרבול התחבב עליה, למרות שזה בכלל לא היה בתוכנית שלה. עיניים ירוקות חיוורות, שיער כהה, יציבה נינוחה – כאילו הוא ממש נמצא בבית אחרי שנפל לחדרה בשלוש לפנות בוקר דרך החלון.

"מקום נחמד," הוא מעיר, ועיניו נתפסות על הכרזה של אד שירן שהודבקה מימין לשידה שלה. "מוזר. אף פעם לא אהבתי את אד שירן בעצמי, דווקא. את אוהבת סגול? תמיד חשבתי שתאהבי אדום, משום מה. ההילה שלך כתומה, אגב, אם תהית. היא ממש בוהקת, למעשה. יפה."

אנבת' זועפת לעברו. "שלך כחולה. עכשיו תסביר."

"שתלטנית," הוא ממלמל. "קיוויתי שלא תהיי. בכל מקרה, אני לא מחפש."

"דפקת על החלון שלי ב-3 לפנות בוקר ומעולם לא ראיתי אותך בעיר. איך מצאת אותי אם לא חיפשת? על כמה דלתות דפקת באיזה תירוץ עלוב לראות את כל המשפחה לפני שהלכת לדלת של הבית הבא?"

"לא עשיתי את זה," אומר לה פרסי. "באמת, אני נשבע שלא – טוב. את בטח יכולה לדעת שאני כנה. בגלל הקטע של הרגש."

"הקטע של הרגש," חוזרת אנבת'.

"כן, כמו איך שאני יכול לדעת מתי את שמחה או עצובה. או מפוחדת, כמו שהיית לפני כמה דקות."

אנבת' מצמצמת את עיניה לעברו. "איך מצאת אותי אם לא דפקת על דלתות ובדקת? עקבת אחריי?"

"ג'ודית, אני נשבע..."

"לא קוראים לי ג'ודית," היא מתפרצת, מקפידה לשמור על קולה נמוך. "אני אנבת'."

פרסי נראה קצת פגוע מזה. "שיקרת לי."

"אתה מתכוון להסביר לי מה קורה, או מה?" היא שואלת, מרגישה מותשת יותר אבל איכשהו פחות עייפה. היא ממשיכה להציץ אל פניו של פרסי, קולטת את תווי פניו – זה לא מה שהיא דמיינה, לא ממש, אף על פי שלאנבת' מעולם לא הייתה תמונה ספציפית במחשבתה, אבל זה מרגיש נכון. הנוכחות שלו מרגישה נכונה, בכל מקרה.

פרסי גם הוא בוהה בה בשקט לרגע, ואנבת' לא מזרזת אותו שיגמור עם זה. זה מרגיש כאילו כל הווייתה רוטטת במקום; אמה לא שיקרה כשאמרה לאנבת' שהקשר ביניהם חזק יותר מרוב הקשרים. הוא מהמם. "זה לא היה חיפוש כי ידעתי איפה את."

אנבת' מרימה את שתי הגבות. "על מה אתה מדבר?"

"כאילו..." הוא קוטע את עצמו, עושה תנועות ידיים מעורפלות. "הלכתי יום אחד, שם בעיר שלי. וכאילו, לא באמת... את יודעת, הסתכלתי, כשלעצמו, אבל חשבתי עלייך. טוב, לא את ספציפית. אבל. הנפש התאומה שלי. שזו את."

אנבת' די בטוחה שפרסי מדבר בדפוס הכי מעצבן שהיא שמעה אי פעם, אבל איכשהו זה מוכר. והיא לא מאוכזבת, כי היא פחות או יותר ציפתה לזה עמוק בפנים. זה בטח קטע של נפשות תאומות. "שזו אני," היא מסכימה, כשהוא לא ממשיך.

"נכון," הוא אומר, פוקק את פרקי האצבעות שלו ונשען לאחור על המרפקים. תרגיש בבית, חושבת אנבת' בסרקזם, אבל היא מניחה ששניהם בבית במובן מסוים, עכשיו כשהם מצאו אחד את השני. "אז, פשוט הצצתי סביב כבדרך אגב, וכאילו... כל כך קשה לתאר את זה, אבל הרגשתי משיכה. בכיוון הזה."

"משיכה," אנבת' חוזרת כהד, יותר ממעט מבולבלת. "למה אתה מתכוון?"

"כאילו, יכולתי להרגיש אותך, או משהו? זאת אומרת, העיירות שלנו מרוחקות אחת מהשנייה רק במרחק של כחצי שעה הליכה, אז אני מניח שעם הילות חזקות כמו שלנו ועם הרגשות וכל זה, זה לא היה מחוץ לתחום האפשרויות. אז, התחלתי ללכת. ובכל פעם שפניתי לכיוון הלא נכון, או משהו, המשיכה הייתה יורדת, והייתי מרגיש שאני באמצע שום מקום." הוא מתיישב שוב, מגלגל את כתפיו. "אז, התגנבתי החוצה הלילה והחלטתי לעקוב אחר המשיכה."

"כמה זמן אתה יודע על זה?" שאלה אנבת', קצת מופתעת. היא מעולם לא שמעה על 'משיכה' לפני כן, לא מאמה ולא מעשרות עלוני המידע על נפשות תאומות שמסתובבים במשרדים.

"בערך חודש," עונה פרסי ומשפיל את ראשו. "הייתי קצת לחוץ, בהתחלה? כי יכולתי לזהות שזו את – פשוט ידעתי. בלי שאלה. אבל גם, לא הייתי בטוח אם זה נקרא לחפש? אז לא רציתי לעקוב אחרי זה רק כדי להיעצר על ידי הרשויות. השגתי את החוברת ההיא על חיפוש – את יודעת, זו שמסבירה למה זה לא חוקי והכל – ולא היה כתוב בה שמשהו לא בסדר בלעקוב אחר תחושת בטן".

אנבת' שוקלת את העניין. בהגדרה, חיפוש הוא איתור הנפש התאומה שלכם באמצעות שאילת שאלות או בכניסה לקבצים הנגישים רק לעובדי המשרד איכשהו – ואפילו אז, העובדים נשבעים לא להסתכל על של עצמם. פרסי לא עשה אף אחד מהדברים האלה.

"אז אתה לא מחפש," אנבת' אומרת בפסקנות, משקולת נגולה מעל ליבה. היא לא מיועדת להיות עם פושע.

"אני לא," הוא מסכים. "אבל עברתי את שעת החזרה הביתה שלי."

"הו!" אנבת' קוראת, כשמחשבה עולה בה. "מה גילך?"

"שבע עשרה, בדיוק חגגתי. את?" הוא נראה מרוצה משינוי הנושא, כנראה משתוקק בדיוק כמוה ללמוד זה על זו.

"שש עשרה. שבע עשרה בפברואר."

פרסי מחייך מעט, ופוגש את עיניה. "בגלל זה את תמיד כל כך שמחה ב-3 בפברואר?"

ליבה של אנבת' קופץ מעט – הוא שינן תאריך בו חשה מאושרת. זה מתוק, אם לא יותר מזה. "נכון," היא עונה, עם חיוך דומה על פניה.

"אז, יום הולדת – 3 בפברואר. צבע אהוב?" הוא שואל, רוכן קדימה כאילו הוא לא רוצה דבר מאשר לשמוע את תשובתה. היא מכירה את ההרגשה.

"סגול, כמו שניחשת. רק בהיר יותר. יותר כמו לבנדר. אתה?" אנבת' שואלת בחזרה.

פרסי מהמהם במחשבה. "אם היית שואלת אותי לפני עשרים דקות, הייתי אומר כחול. אני חושב שכתום, עכשיו. או שאולי אני פשוט ממש מתרגש לפגוש אותך, אני לא יודע, האמת." הוא צוחק קצת, לעצמו. זה מדבק, בדיוק כמו שהיא קיוותה, ועד מהרה הם צוחקים בשקט, כשהם יושבים זה מול זה על הרצפה שלה. ברגע שהם מפסיקים, הוא פשוט מביט בה לשנייה ארוכה, גורם לאנבת' להרגיש ביישנית בצורה לא אופיינית. "אז, הרגשת את עקיצת העקרב ההיא או מה?" הוא שואל בפתאומיות.

"אוי אלוהים," עונה אנבת', נאנקת לעצמה. "חשבתי שאני הולכת למות. הייתי בשיעור מתמטיקה כשזה קרה".

"אה," אומר פרסי ומחייך בעדינות. "אני הייתי בארוחת צהרים. טוב, אמור להיות בארוחת צהרים. החלטתי לטייל ביער. עדיין יש לי את צלקת הקרב והכל." הוא מרים את ידו, ואנבת' רואה צלקת חיוורת במרכז ידו. היא רוצה להושיט יד ולהחזיק חזק; רוצה ללחוץ את האגודל שלה על הצלקת הישנה והדהויה. "הם, אממ... הם אמרו לי שדאגת לי?"

היא מהנהנת. "ביקרתי במשרד ברגע שנגמר בית הספר."

פרסי מחייך במלוא העוצמה על זה, כאילו הוא לא יכול להיות מאושר יותר מכך שלחצי השני אכפת ממנו. "תודה." הוא מכחכח בגרונו אחרי רגע, לכאורה מתעשת. "תרגישי חופשי להגיד לי אם זה לא ענייני, אבל לפעמים היית ממש מפחדת? כאילו, מבועתת, באמת, אולי אפילו בהתקף חרדה?"

אנבת' מחייכת בהתנצלות. "פוביה מעכבישים. הדברים האלה צצים בכל מקום."

"שנאתי את זה," מודה פרסי. "כאילו, זה היה נורא, לדעת שהיית מוטרדת? אבל לא יכולתי לעזור."

גם אם לפרסי אין את החן או הקסם שאנבת' דמיינה, היא שמחה שהם מסכימים על כמה דברים. "כן, תמיד חשבתי שזה החלק הכי גרוע בזה. אתה באמת מתוסכל הרבה מהזמן, במהלך היום?"

"בית ספר," אומר פרסי בהנהון חד. "כן, זה בגלל בית הספר. אני לא – אני לא כזה חכם. או טוב בללמוד."

וככה אובדים חלומותיה של אנבת' לבלות את הבקרים של יום ראשון בהתכרבלות יחד כשכל אחד קורא את הספר שלו. "אני מצטערת," היא אומרת, במקום להביע את מחשבותיה.

"גם אני," הוא מגיב, אבל מחייך זמן לא רב לאחר מכן. "אני כנראה צריך לחזור הביתה. אמא שלי מחכה לי."

היא מגמגמת לשנייה, המומה. "אמא שלך ידעה על זה?"

"אה, כן, כמובן. אני מספר לאמא הכל," הוא אומר. "היא זו שאמרה לי שאני צריך ללכת."

"בשלוש לפנות בוקר?" שואלת אנבת', לא מאמינה.

"טוב, למען ההגינות השעה הייתה 2:30 לפנות בוקר כשיצאתי," אומר לה פרסי במשיכת כתפיים. "אמא עבדה עד מאוחר והייתי עדיין ער כשהיא הגיעה הביתה. זה היה בערך ב-2 בלילה, כנראה. והיא אמרה שאין זמן טוב מההווה. גם אם לא הייתי מקבל רשות, הייתי הולך היום בכל מקרה."

"למה?" פרסי מוזר, אנבת' מחליטה. "אתה ישן בכלל?"

"כי יכולתי להרגיש שאת מתוסכלת ומצוברחת, כאילו, מאז חצות. ואני כן ישן, כנראה לא כמו שצריך, אבל אני מתפקד טוב יותר בפחות שינה, תאמיני או לא. אני מעריץ גדול של תנומות, אבל."

היא שונאת כשאנשים מנמנמים – הם מבזבזים אור יום וזמן יקר, אבל היא מניחה שהיא תאלץ להתמודד עם זה. "באת אליי הביתה בשלוש לפנות בוקר..."

"2:30, טכנית..."

"... רק בגלל שהרגשתי קצת לחוצה? בשעה הזו, פשוט היית צריך לראות אותי פתאום?"

נראה שפרסי לא נבוך מהחלטתו ולו במעט. "תמיד רציתי לראות אותך," הוא אומר, לאט, אבל לא פחות בכנות.

אנבת' רוצה להתעצבן – למעשה, היא מצווה על עצמה להתעצבן – אבל בסופו של דבר היא מחייכת אליו בעדינות. השעה 3:37 לפנות בוקר כשהיא מעיפה מבט בשעון, ואמו של פרסי כנראה זקוקה ליותר שינה ממנו, אז אנבת' קמה ומובילה אותו אל החלון שלה, בדיוק כמו שמלווים אורח אל הדלת. "היה נעים לפגוש אותך," היא אומרת, בטון חסר הבעה, תוהה אם הוא יחזור או שמא יעברו שנים עד שהם יפגשו שוב.

"נעים," אומר פרסי ומגלגל את עיניו. "כאילו כל חיינו לא הובילו לרגע הזה." הוא שולח לה חיוך, ואז פונה לחלון, מטה את ראשו הצידה ומשפשף את ידיו זו בזו. "בסדר. איך אני עושה את זה בלי להיראות מטופש?"

"אני חושבת שתיראה מטופש לא משנה מה," אומרת אנבת', בהתגרות – והיא אוהבת שזה בא כל כך בקלות; שהוא בא כל כך בקלות. היא שמעה מיליון סיפורים על מפגשים של נפשות תאומות; היא שמעה מהוריה ומהורי חבריה ואפילו מכמה חברים, אבל שום דבר לא משתווה לחוויה בפועל. למרות שפגשה אותו לפני דקות ספורות, היא מרגישה שהם קרובים מספיק כדי להתגרות ולהתלוצץ אחד עם השני.

"אני מניח שזה נכון," אומר פרסי, קצת בייאוש. הוא מסתובב אליה בחזרה. "אני יכול לקבל את המספר שלך?"

"המספר שלי?"

פרסי אולי מסמיק, אבל היא לא יכולה לראות טוב עכשיו כשהם התרחקו מהמנורה. "בהנחה שיש לך טלפון. הייתי רוצה לדבר איתך יותר, אם זה בסדר?"

מסיבה מטופשת, אנבת' חשבה שהוא מתכוון למספר הזיהוי בן עשר הספרות שלה שהוקצה לה מזמן. "אה, כן, כמובן. סליחה."

הוא מגיש לה טלפון שחור, פותח את הנעילה שלו עבורה כשהיא מבקשת ממנו. הוא מקיש על ארבעה מספרים ו'סיום' לפני שמסך הנעילה נעלם.

"הסיסמה שלך היא יום ההולדת שלי," אנבת' מעירה בקלילות.

"לא נכון," אומר פרסי, מהר מדי מכדי להיות כנה. "אני פשוט מאוד אוהב את המספר 0-3-0-2."

"זה אפילו לא מספר אמיתי," היא מציינת. פרסי תוקע את מרפקו בצידה, מוציא ממנה חיוך טיפשי. "ה... 18 באוגוסט. נכון?"

פרסי קורן כאילו היא אמרה לו שהוא זכה בלוטו, ואנבת' מרגישה שהיא מחייכת בחזרה, בטנה מתהפכת בצורה טובה. פרסי קצת יותר מ"סוג של חמוד", עכשיו. "את יודעת את יום ההולדת שלי."

היא מקלידה את המספר שלה בטלפון שלו, מתעלמת מההערה שלו. "הנה לך. עכשיו לך הביתה ותישן במשך השעות הספורות שנותרו לך. וגם אל תמות. או תינשך על ידי עוד עקרב – זה באמת הרגיש לא טוב. בכלל."

פרסי מושיט יד, ואנבת' מחליטה לא לחבוט בה הפעם. היא לוחצת אותה לזמן קצר, אבל הוא מחזיק בה זמן רב יותר מלחיצת יד אופיינית, לוחץ את ידה בעדינות. מגע העור בעור קצת משכר, ואנבת' מרגישה מסוחררת מכך שזהו הזיווג שלה – הנער שהגורל בחר במיוחד בשבילה, לנצח עד המוות, עם הילה כחולה מדהימה וחיוך נחמד. הוא מושך אותה אליו קרוב עד שהוא יכול לכרוך את זרועו הפנויה על כתפיה לחיבוק, ואנבת' כנראה מעולם לא הרגישה יותר בבית, אפילו לא בבית שלה. "נתראה בקרוב," הוא מבטיח ועונה על השאלה היחידה שעוברת בראשה של אנבת'. "ואני אשלח הודעות ואתקשר כל כך הרבה שפשוט תתחילי להתעלם ממני." הוא צוחק, צמוד לאוזנה, וזה צליל שהיא חורטת בזיכרונה. היא לוחצת את ידו בידה במקום שבו הן לכודות בין גופם, ופרסי מחבק אותה חזק יותר.

הוא עוזב זמן לא רב לאחר מכן, ואנבת' עוקבת בעיניה אחרי הכחול עד שעפעפיה מתחילים להישמט. היא ישֵנה טוב יותר משישנה בכל שש עשרה שנות חייה.

;;

"ישנת טוב?" שואלת אמה, פוצחת בשיחת חולין למחרת בבוקר במהלך ארוחת הבוקר. לאנבת' יש בית ספר בעוד עשרים דקות, ואם היא לא רוצה לאחר, היא צריכה לצאת מיד. "את נראית רעננה."

למעשה, נשארתי ערה עד שלוש לפנות בוקר וכתבתי חיבור ששכחתי ממנו לגמרי, ואז הנפש התאומה שלי הזדחל דרך החלון שלי, חושבת אנבת', שוקלת אם זו תגובה טובה או לא. "ישנתי נהדר," היא אומרת במקום זאת. "אני חייבת לצאת, אבל תודה על ארוחת הבוקר. נתראה בלילה."

אמה נפרדת ממנה לשלום, והיא תצא לעבודה לא הרבה אחרי אנבת'. ברגע שהיא במכונית שלה, היא אוזרת אומץ לבדוק את הטלפון שלה.

יש רק הודעה אחת, ממספר לא ידוע, אבל אנבת' מרגישה כאילו היא יכולה לראות את ההילה שלו דרך המסך.

אני בעצם חושב שזה היה רעיון גרוע כי עכשיו אני פשוט מתגעגע אלייך נורא

היא שומרת את המספר באנשי הקשר שלה, ורק כשהיא מקלידה את שמו הפרטי עולה בדעתה שהיא מעולם לא שאלה מה שם המשפחה שלו.

באמת רעיון נורא. מה שם המשפחה שלך דרך אגב?

ג'קסון, הוא עונה.

פרסי ג'קסון, היא חושבת, והשם עומד על קצה לשונה לכל אורך היום.

;;

פרסי מבקר אותה באותו סוף שבוע, ואיתו הוא מביא פרחים סגולים ותיק גב. "אני כאן כדי ללמוד," הוא אומר לה בהנהון רציני מאוד, אף על פי שהוא יודע שהוריה של אנבת' יצאו למשך הלילה ואין צורך להגיע תחת סיפור כיסוי. "כמו כן, לאמא שלי יש חנות פרחים".

"אלה פרחי לבנדר," מציינת אנבת', מרסנת חיוך כשהיא מקבלת אותם.

הוא מגלגל את עיניו. "זאת הייתה הנקודה."

הם אמנם לומדים, אבל זה לא בדיוק מתמטיקה או מדעים. אנבת' לומדת קצת היסטוריה – ההיסטוריה של פרסי. הוא מספר לה על הנפש התאומה של אמו, שאבד בים, ואיך אמו עדיין האדם הכי טוב בעולם בלי קשר. הוא מספר לה סיפורים מטופשים מילדותו ועצובים יותר מימי חטיבת הביניים שלו, שם לעגו לו על כך שהוא יודע פחות מאחרים בכיתתו. אנבת' אומרת לו שהיא לא צריכה נער חכם כי היא כנראה תרגיש מאוימת בכל מקרה, ופרסי מחייך ואומר, "אז אני הגבר בשבילך".

לוקח להם כמה שניות להבין שהוא סוג של הגבר בשבילה בלי קשר. אנבת' לא מפסיקה לחייך במשך כל ביקורו.

הוא עוזב בשעה 8 והוריה מגיעים בשעה 9. אם אנבת' קיבלה פרצי רגשות של חוסר שלמות לפני שפגשה אותו, הם גרועים פי עשרה עכשיו. היא רוצה להיות לצידו כל הזמן, בלי קשר להערותיו הבלתי פוסקות ולאספקתו האינסופית של הסחות דעת מלימודיה האמיתיים. להיות בסביבתו גורם לה להרגיש שהיא במיטבה – מאושרת יותר, שלמה יותר ורגועה יותר.

אמה אולי הייתה הורגת אותה אם היא הייתה יודעת שאנבת' מביאה בן הביתה, אבל האם אין חוקים יוצאי דופן לנפשות תאומות איפשהו? חוץ מזה, הם ימציאו סיפור מזויף ומקסים מאוחר יותר כדי לרצות את הוריה. היא פגשה אותו באיזה פארק, או משהו, ראתה אותו בחנות וולמארט בעיר שלו. הם ימצאו פתרון.

בינתיים, אנבת' אוהבת להיות עם הסוד. היא מאושרת מתמיד ומסוחררת לחלוטין חצי מהזמן, אבל אנבת' והגורל החליטו שניהם שפרסי הוא, טוב, האחד בשבילה. והיא תרים גבה על כל מי שלא נרגש למצוא את האחד שלו, בהנחה שהאחד ההוא נהדר לפחות רבע כמו פרסי.

פרסי מבקר כשהוא יכול, ולילה אחד הם אפילו נפגשים במה שהם החליטו שהוא נקודת האמצע. החשיכה בחוץ כבר קרבה כשהיא מגיעה לפארק. פרסי צונח על הספסל לידה כמה דקות לאחר מכן, ומבלי להתבקש, מספר לה על היום שלו.

"אמא שלי רוצה לפגוש אותך," הוא אומר, לאחר שהלילה יורד וסביר להניח שהם יחזרו הביתה בקרוב. הם עומדים זה מול זה על הספסל, משקפים בלי כוונה את התנוחה והמיקום אחד של השני, ואנבת' חושבת נפשות תאומות. פרסי לוקח את ידה, במקביל למחשבתה. "זה יהיה בסדר?"

הוא מעביר אגודל על פרקי אצבעותיה והיא מתבוננת בו עושה זאת. "אנחנו צריכים לספר להורים שלי, ואז פשוט לאכול ארוחת ערב יחד או משהו. אני בטוחה שגם הם ירצו לפגוש אותך."

"האם מוקדם מדי לפגוש ת'הורים?" פרסי מהרהר. "אני לא מכיר אותך אפילו חודש."

אנבת' נותנת בו מבט יבש – שניהם הסכימו שהם מכירים זה את זה הרבה יותר זמן, כנראה החל מהזמן שפרסי ננשך על ידי עקרב והיא הרגישה כאב דומה לשלו. "הייתי מציגה אותך בשנייה שנפגשנו, אם לא היית פושע באופן פוטנציאלי."

"הסכמנו שאני לא!" פרסי מוחה, אבל הוא מחייך אליה, עיניו בורקות. היא לא יכולה שלא לחייך בחזרה. הוא בוהה בה לשנייה, מטה את ראשו הצידה ומצמצם את עיניו. "היי, אני מחבב אותך."

אנבת' מגלגלת עיניים, אבל כנראה מסמיקה מעט. "גם אני מחבבת אותך, טמבל. וגם אם לא, אין לי באמת ברירה עכשיו, נכון?"

פרסי מתנשם, כנראה נעלב. "אני לא מאמין שאמרת את זה!" שפתיו מתעקלות מעלה בפינות. לאנבת' אולי מתחשק לנשק אותו, קצת.

ואז עולה בדעתה שהיא יכולה; שאין באמת סיכוי לדחייה במקרה הזה. נפשות תאומות הן נפשות תאומות – לידידות ונישואים וכל מה שביניהם. זה כולל נשיקות, חושבת אנבת', מתבוננת בחיוך שלו גדל מרגע לרגע. זה חיוך נחמד מאוד.

"יש לי רעיון," אומרת אנבת' ברצינות רבה.

פרסי מתעודד, שוכח שהוא אמור להיעלב. "מה זה? חשבת על סיפור טוב יותר להורים שלך?"

"לא", היא עונה, מכיוון שהסיפור הנוכחי שלהם על פגישה בפארק די טוב. "זה רעיון אחר."

"תני את המהלומה," פרסי אומר ומשלב את אצבעותיהם. אנבת' נושכת את חלקה הפנימי של לחייה מהחמימות שעוברת בה בתגובה לפעולה. "רגע – אל תרביצי לי באמת. כאילו, אני נשבע שעדיין יש לי חבורה מהרגע שחבטת לי בכתף אחרי שאמרתי..." פרסי משתתק כשאנבת' רוכנת אליו קרוב יותר עד שהמצחים שלהם נוגעים, ולוחצת את ידו. "אה," הוא חצי אומר וחצי מצייץ. "רעיון כזה."

אנבת' צוחקת עליו וחושבת שגם אם היא לא הייתה יכולה לראות את ההילה שלו ונפשות תאומות לא היה דבר אמיתי, היא עדיין הייתה מתאהבת בו איכשהו. "האם אני אצטרך לקחת יוזמה או שאתה הולך על זה, ילדון?"

"אני לא 'ילדון'," אומר פרסי בחשיבות עצמית, מצמיד את מצחם ותופס את ידה השנייה בידו. "חוץ מזה, אני לקחתי את היוזמה הראשונית. מצאתי אותך. מי יודע כמה זמן היינו צריכים לחכות?"

"מי יודע כמה זמן אני אצטרך לחכות עד שתנשק אותי," אנבת' ממלמלת וגורמת לפרסי לנחור קלות. "ברצינות, פרסי. אני מרגישה את הקמטים נוצרים. אני חושבת שמתחיל להיות לי שיער אפור."

"אלוהים אדירים," הוא אומר ביובש, ואז הוא מנשק אותה.

המחשבה היחידה שאנבת' יכולה לחשוב היא שזה מרגיש נכון, כמו מפתח יחיד במינו שמתאים למנעול היחיד שהוא יכול לפתוח. הלב שלה מתפוצץ יחד עם הבטן, וזה לא רחוק מאיזו נשיקת אגדות מטופשת שקורית רק בסרטים. היא מרגישה שיכורה ומפוכחת בו זמנית – הוא משאיר אותה על הקרקע וגורם לה להרגיש שהיא מרחפת בכל זאת. גם בזמן שהיא חושבת את זה, אנבת' יודעת כמה מגוחך זה נשמע, אז היא פותרת את זה בדיוק כמו כולם – בטענה שאי אפשר לתאר את התחושה ולא ניתן לבטא אותה במילים.

פרסי נסוג לאחור, שומט את אחת מידיה כדי שיוכל לתמוך בעורפה בעדינות. "טוב, שלום לך," אומר פרסי, וחיוך רך מתפשט על פניו.

"היי," עונה אנבת', קצת חסרת נשימה אבל מתמודדת די טוב חוץ מזה. הגוף שלה חם כולו, הדופק משתולל והעור בוער בכל מקום שהם נוגעים, כאילו משהו ממש רוטט מתחת לעורה, דוחף אותה להתקרב יותר ועוד קצת. היא מנסה לנקות את ראשה, אבל כשהיא עוצמת את עיניה אין חושך מרגיע ומפכח, רק כחול עז, הגוון המובהק של ההילה של פרסי. היא תוהה מתי זה התחיל. "זה היה נחמד."

"כל כך קשה לרצות אותך," פרסי אומר, אינו אלא משועשע. אנבת' פוקחת את עיניה כדי לראות את החיוך שהיא יודעת שהוא מרסן. "בכנות, השקעתי את כל ליבי בנשיקה ואני כאן מתנשם כמו פרה בלידה ואת כולך 'זה היה נחמד, כן, די מגניב ומזדמן".

"אני לא נשמעת ככה," מגיבה אנבת' לניסיון שלו לחקות את קולה, אבל היא צוחקת על הדימוי שבחר. "חוץ מזה, הנשימה שלך בסדר גמור מבחינתי."

"הלב שלי פועם ממש מהר," אומר פרסי בלי לחשוב, מרכין את ראשו כאילו הוא נבוך שנייה אחרי שהמילים עוזבות את פיו. "זה לא מה שאמרתי הרגע." הוא נותן בה מבט תקיף, נאנח כשאנבת' מהמהמת בהסכמה אך בציניות. "אני רציני, אנבת'. אני אאבד את הכבוד שלי."

"'כבוד'?" היא צוחקת, מנידה בראשה." על איזה סוג של 'כבוד' אתה מדבר?"

"כאילו, אני לא יודע – כבוד על מגניבות? או משהו. זה היה כל כך עלוב מצידי. בכנות."

"אני חשבתי שזה מתוק," אומרת אנבת' בהחלטיות. "ממש חמוד."

פרסי נראה מעוניין, חוזר אל דבריו הקודמים. "אה, ובכן, במקרה הזה, לגמרי אמרתי את זה. אני יכול להגיד את זה שוב, אם את רוצה, אולי אפילו להביא לך הקלטת קול קטנה של זה..."

אנבת' צוחקת, מחייכת כל כך רחב שלחייה כואבות מעט. "אתה מטומטם," היא אומרת לו. זה אולי נשמע עם יותר חיבה ממה שהיא תכננה, אבל היא מחליטה שזה בסדר.

"אני הולך עכשיו כשהבכתי את עצמי לחלוטין," אומר פרסי בבוטות, מטיח נשיקה על לחייה ואז שנייה על פיה. "לילה טוב."

אנבת' נשארת על הספסל עוד זמן מה, עד שפרסי נעלם מאחורי שורת עצים המוצבים לאורך הפארק. היא עדיין יכולה לראות את ההילה שלו דרך הענפים, הודות לחוזקה ולעזות שלה. אנבת' תוהה איך נראות ההילות של אנשים אחרים – אם הן בכלל קרובות להיות חזקות או בוהקות כמו שלו. היא חושבת שהן לא, אבל שוב, כולם אוהבים לחשוב שהאחד המיוחד שלהם מיוחד יותר מכל אדם מיוחד אחר.

היא תוהה אם זה מוקדם מדי גם להיות מאוהבת, אבל היא מניחה שתמיד קל יותר להתאהב כשאתם עם הזיווג שלכם. התחושה בליבה מרגישה כמו אהבה, או לפחות ההגדרה שלה לזה.

כשהיא עוזבת את המקום ללכת לדירתה, היא פונה שמאלה. הבית נמצא בכיוון ההפוך, כנראה הולך לדירתו שלו עם הידיים בכיסים וראשו מוטה לאחור כדי להשאיר את עיניו על הכוכבים.

;;

אמה כמעט בוכה כשאנבת' חוזרת הביתה עם פרסי לצדה, ביום קריר למדי באמצע ספטמבר. אביה מחייך ולוחץ את ידו של פרסי, בצורה עסקית לחלוטין, והם מסבירים איך הם נתקלו זה בזה בפארק. הם מצליחים לעשות את זה טוב, על אף כמה זה רחוק מהאמת. אנבת' מסבירה שהיא הזמינה את פרסי לארוחת ערב ואז הרחיבה את ההזמנה שתהיה גם לאמו, כאילו זו הייתה החלטה של רגע ולא כזו שהוחלטה לפני שבוע.

כולם מתיישבים לאכול ארוחת ערב, ופרסי דורך על אצבעות רגליה של אנבת' ללא הרף, רק כדי למשוך את תשומת לבה. אנבת' מניחה שהיא צריכה להיות זהירה יותר כשהיא מייחלת למשהו. היא נודרת לא לכלול דריכת אצבעות במשאלות נוספות בזמן שהוריהם מדברים על הקשר המיוחד שיש לילדיהם.

פרסי עוזב עם אמו ומזעיף לעברה את פניו כשהוא רוכן לחבק אותה לשלום, כאילו אומר אני לא יכול לנשק אותך עכשיו ותאמיני לי שזה מקומם אותי. אנבת' מקבלת את המסר בצורה ברורה מאד.

;;

כשאתם בני עשרים ושלוש, אולי תחתנו עם הנפש התאומה שלכם. ולפעמים, הנפש התאומה שלכם יקנה לכם את בית החלומות שלכם, גם אם שניכם הייתם בטוחים שזה לא בטווח המחירים שלכם. לפעמים הנפש התאומה שלכם יסכים לצבוע את המטבח בצבע האהוב עליכם, גם אם הוא יהיה זה שמבשל ברוב המקרים, ואולי אתם תסכימו לסדינים שהם בצבע האהוב עליו, רק כדי להיות הוגנים. לפעמים יתמזל מזלכם לבלות את בקרי יום ראשון בקריאה מתרפקים על צד הנפש התאומה שלכם. ייתכן שהנפש התאומה שלכם ישחק בטלפון שלו כל הבוקר, אבל זה מספיק קרוב למה שדמיינתם.

ביום שלבתה הראשונה של אנבת' מלאו עשר שנים, היא אומרת לה בדיוק מה שאמה אמרה לה. טוב, כמעט בדיוק, בכל מקרה.

"אל תלכי לחפש אותו," מזהירה אנבת' את ילדתה, תוך שימוש באותו הטון שאמה עשתה, אך מחייכת לאחר מכן. "אולי הוא יבוא לחפש אותך, בכל מקרה."

;;;