אדונילי

ברגע שדובי עצם את עיניו בפעם האחרונה הוא לא פחד, הוא ידע, ידע שהכל יהיה בסדר, מול עיניו, הבורקות והגדולות, הוא ראה זאת..

את הארי פוטר היקר לו מכל, עומד, גיבור. אדון האופל נוצח! הוא ראה זאת, והאמין. הוא ניסה לומר זאת להארי פוטר, לעודד אותו שהכל יהיה בסדר שהם ינצחו..

אבל הוא לא הצליח.. כל מה שיצא הייתה לחישה דקה... ''הארי פוטר..''

ואז, זהו.

זהו.

הוא לבד, הוא הרגיש שהנה הוא חופשי באמת, הוא ראה את הדמעות מתגלגלות מעיניו של הארי פוטר, הוא ניסה לומר לו, שזה בסדר אדונילי, העיקר שדובי עשה את שלו.. אך הדמעות על עיניהם של הנוכחים העידו שהם אינם שומעים אותו יותר.. לעולם.

כל חייו רצה דובי חבר, אחד שיחדיו יוכלו לעשות הכל, מישהו שיואהב אותו באמת, ואז הגיע הארי פוטר, וחלומו התגשם! 

אך לדובי היה סוד קטן, לא סוד שהעיק עליו אלה סוד משוחרר, הוא כבר השלים עימו..

כי ברגע שהבין שהוא חייב להציל את אדונילי.. הוא הבין שהוא עומד למות. והוא השלים עם זה, גיבור, כמו אדונילי.

הוא שמע כל מה שהם אמרו את הל ההספדים הנאים שאמרו לו כולם... והוא פשוטעמד שם לידם רואה ואינו נראה... וכאשר ראה את אדונילי חופר את הקבר הוא שמח שהוא עומד להקבר במקום יפה כלכך, על יד הים.. וכאשר הוא והארי פוטר היו לבדם הוא הצליח לשמוע את מחשבותיו..

כל דבר שחשב, וראה את אדונילי חורט את הכתובת על האבן: ''כאן גר דובי, גמדון חופשי.'' והרגיש דמעה נופלת על לחיו הקטנה, רואה ואינה נראת ממש כמותו...

ודובי נפרד לשלום מאדונילי, בלית ברירה, מקווה שכמו שחשב אכן יום אחד פרחים רבים יכסו את הקבר יפים כלבנה אך בוהקים כשמש..

וכך היה, ודובי נשאר שם, יום יום מביט בפרחים ומחייך, חושב על אדונילי וחבריו, שהגשימו את חלומו.. אפילו הוויזי הנחמד שהביא לו את הסוודר..

ואיש לא ידע שגם כאשר היה הארי בן 80 שנה דובי עדיין ישב שם.. מביט בפרחים..

ומחייך.