חלומו של טאם

אוקי,

אז כך:

פאנפיק ראשון שומרת הערים האבודות!

מדהים. 

תהנו:)

ותגיבו

תגיבו

תגיבו.

הוא היה לבד.

באפלה,

בחדר לא מוכר,

במקום מוזר,

בצד הלא נכון.

הוא עם הנסתרים עכשיו, 

והוא מיואש.

טאם חלם.

בחלום שלו לא היה לו גוף. 

הוא היה רק תודעה, צפה בנוחות בין גלי צללים.

לא היה לו חם ולא קר.

הוא לא היה רעב או צמא.

שום דבר לא הציק לו, הוא היה מוגן והרגיש שלו. 

כל הדברים היו במקומם, ושום דבר לא היה חסר.

ואז, 

לפתע,

שלוותו הופרה.

הגלים השקטים הפכו למערבולת גועשת, וטאם התקשה לשלוט בה. 

הצללים לא נענו לו. 

הם סחפו אותו מטה, מטביעים אותו. 

הם משכו אותו מעלה, מטלטלים אותו בפראות. 

הם הדפו אותו מהם, משתחררים ממנו. 

והוא היה שוב לבד,

תודעתו מרחפת, אבודה. 

הוא לא הבין מדוע הצללים, שגרמו לו להרגיש שלו ומוגן, שביניהם דבר לא חסר לו, דחו אותו מהם. 

הכאיבו לו.

למשך זמן היה פגוע ומיואש.

הוא היה עצוב. 

הוא היה בודד,

ובעולמו לא היה דבר מלבד צליל נמוך חזק, מזמזם בעוצמה.

הצליל בקע מכל עבר, ניזון מבדידותו ועצבו של טאם, נוגס בו אבל משאיר אותו שלם. 

עדיף שיאכל אותי ויגמור עם זה, חשב טאם. הוא  הצטנף, רועד. 

מלא כיסופים לצללים, שישובו. כמהה להגשה הבטוחה, המוגנת, שחש בחיקם, מרגיש שמשהו אבד לו. נעלם.

נשאב ממקומו, משאיר אחריו חלל ריק ועקום שלא התאים לתודעתו של טאם והציק לו ללא הרף. 

מחשבותיו הסתחררו, ובגלל שהיה תודעה ותו לא, הן החלו מתפשטות ונמוגות לתוך הצליל. 

טאם החל להיקרע, וכאב מייסר הסתחרר בנפשו. הוא זעק, אך קולו נעלם בתוך הזמזום, מגביר אותו. 

ואז,

לפתע,

הזמזום פסק, וטאם התאחה. 

הגלים חזרו, רגועים כמקודם, כאילו לא קרה דבר. 

אבל.. משהו אחד לא חזר למקומו.

משהו נשאר חסר. 

אור הבזיק וניצנץ מעבר לגלים, רחוק. תחושת דחיפות האיצה בטאם, וטאם האיץ בצל, נסחף איתו קדימה. 

שני עיגולים בוהקים גדולים נגלו בחשיכה לפניו, רחוקים.

עיניים.

שתי עיניים כחולות גדולות צוחקות. 

קווצת שיער זהובה הסתירה עין אחת לרגע, אך מיד סולקה למקומה. 

טאם בהה בעיניים, מהופנט. 

שם הופיע בבליל מחשבותיו, בכאוס תודעתו עטופת הצללים.

קיף. 

השם הדהד בחשיכה, פוגע בעיניים ונמזג לתוכן. 

קיף.

 תגיבו. 

תגיבו.

תגיבו.