גלדריאל

ויתור זכויות לג’יי אר אר טולקין.

”הו, מיטרנדיר.” אמרה גלדריאל. ”היום אספר לך את סיפורי.”

”תמיד סוקרנתי לדעת את סיפור חייך.” ענה מיטרנדיר. ”אשמח להכירו.”

”ובכן,” אמרה גלידריאל,”הנהו. נולדתי בוולינור. הייתי ילדה צעירה, ואהבתי ללכת אל הנהר ולהשיט ברבורים שהייתי מכינה מנייר. יום אחד, בא עורב שחור משחור, והרס את הברבור אשר הכנתי. כעסתי, ודמעות עלו בעיני. אז בא חברי הטוב, אלרונד, וישב איתי.

אלרונד תמיד עזר לי להרגיש יותר טוב. הוא היה בא, מתיישב לצידי, ולא אומר דבר. מחכה שזה יעבור. זה היה האופי של אלרונד. הוא היה מחכה שדברים יעברו מעצמם, ולא היה נוקט צעדים בעצמו. אז הוא לא ידע שיום יבוא והוא יצטרך להתגבר על כך, ולנקוט צעדים.

אני חושבת שבינינו הוא תמיד היה הצד הרגוע והחושב, ואני הייתי המעשית יותר. לפעמים שנינו הלכנו יחד אל האחו שהיה ליד הנהר.

בעוד אני רקדתי ושרתי על העשב, היה אלרונד יושב על האדמה, וחושב. לעולם לא הצלחתי להבין על מה, וכאשר שאלתי אותו על כך, הוא רק שתק. לעתים היינו מתהפכים.

אני הייתי שוקעת לרגע במחשבות, וכשהוא שם לב לכך, הוא התחיל להיות הצד המעשי. היינו הפכים משלימים.

כשאני חשבתי, חשבתי על המציאות המושלמת שאנו חיינו בה. חשבתי כמה שזה לא הגיוני שהעולם מושלם כל כך. וחשבתי שאולי, במקומות אחרים, כגון הארץ התיכונה, המצב לא טוב באותה מידה. וחשבתי שאולי, אם המצב טוב גם שם, ייתכן והוא לא יישאר כך לנצח. וחשבתי, שאם יתחיל להיות שם לא טוב, אני ארצה לעשות משהו בנידון.”

”ובכן,” אמר מיטרנדיר.”את אכן עשית.” ”אכן כן, מיטרנדיר ידידי, ואת המשך הסיפור אספר בפעם אחרת. השמש כבר שקעה והינני צריכה ללכת. מחר אמשיך את הסיפור.”

”מחר באותה שעה,” הסכים מיטרנדיר. ”אהיה כאן.”

טוב, פאנפיק שרה”ט הראשון שלי. אני חושב שאשתדל לא לנטוש אותו. מקווה שנהניתם!