לצאת לפנסיה

זו הייתה תחילת שנת הלימודים בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, וכמו תמיד, תלמידי השנה הראשונה נאספו באולם הגדול כדי להיות ממוינים לבתיהם. מצנפת המיון ישבה על שרפרף בקדמת האולם, מוכנה לבצע את תפקידה השנתי.

אבל כשהתלמיד הראשון התקרב אל השרפרף, מצנפת המיון נותרה דוממת ושקטה.

"אה, מצנפת?" אמרה פרופסור מקגונגל, שמץ של דאגה מתגנב לקולה. "הגיע הזמן למיין את התלמידים".

מצנפת המיון נותרה ללא ניע.

פרופסור מקגונגל ניסתה שוב, והפעם דיברה בקול רם יותר. "מצנפת, את בסדר?"

עדיין לא הייתה תגובה.

מלמול של בלבול ודאגה זלגה בקהל הסטודנטים והפרופסורים. מה קורה? האם מצנפת המיון לא תקינה?

לבסוף, אחרי מה שהרגיש כמו נצח, מצנפת המיון דיברה.

"אני מצטערת, פרופסור מקגונגל, אבל אני לא יכולה להמשיך במיון," היא אמרה בקול עייף.

"למה את מתכוונת, מצנפת?" שאלה פרופסור מקגונגל בהלם.

"אני ממיינת תלמידים לבתים כבר מאות שנים, ואני פשוט מותשת", אמר כובע המיון. "אני כבר זקנה. אני רוצה לצאת לפנסיה".

שקט המום השתרר באולם הגדול. מצנפת המיון פורשת? זה לא היה נשמע הגיוני.

פרופסור דמבלדור צעד קדימה, מבט מודאג על פניו. "מצנפת, את בטוחה שזה מה שאת רוצה? היית חלק כל כך מכריע בהוגוורטס כל כך הרבה זמן."

"אני בטוחה, דמבלדור," אמר כובע המיון בתקיפות. "אני אוהבת את הוגוורטס ותלמידיה, אבל אני לא יכולה להמשיך במשימה הזו ללא הגבלת זמן. אני צריכה לדאוג לעצמי".

פרופסור דמבלדור הנהן בהבנה. "אני מבין. ובכן, אם כך, עלינו לכבד את ההחלטה שלך ולמצוא דרך חדשה למיין את התלמידים."

וכך, מצנפת המיון פרשה, והעבירה את חובותיו למערכת חדשה שהייתה יותר הוגנת וחסרת פניות. התלמידים, למרות שהם עצובים לראות את כובע המיון הולך, היו אסירי תודה על כך שהייתה קיימת מערכת שהתייחסה לכולם בצורה שווה ונתנה להם את ההזדמנות לבחור את דרכם.

באשר למצנפת המיון, הוא בילה את פרישתה בספריית הטירה, מוקף בספרים ובזיכרונות משנותיה הרבות בהוגוורטס. היא ידעה שהיא קיבלה את ההחלטה הנכונה עבור עצמה, ושהיא הותירה השפעה מתמשכת על עולם הקוסמים.