אחוות הטבעת (מתורגם)

הפאנפיק מתמקד במערכת היחסים של ארוון ואראגורן ובדרך הארוכה והמפותלת של אראגורן אל כס המלכות של גונדור. הוא עוקב במידה מסוימת אחר הגרסאות המורחבות של הסרטים, אך ייתכן שימצאו כמה פרטים מהספר בפרקים הבאים. זה יישאר נאמן למקור לזמן מה לפני שהוא יעבור יותר לסיפור שלו.

כתב ויתור ; ברור שאין לי אף אחת מהדמויות או העולם המופלא שיצר טולקין. אני גם לא הבעלים של הסרטים בבימויו של פיטר ג'קסון.

1. הגעה לאימלאדריס

רגליה של ארוון נעו בשקט ובמהירות כשהיא הלכה במורד השביל הלבן לכיוון בית המרפא. מוחה התערפל בדאגה כבדה שלא יכלה להשתחרר ממנה. דאגה להוביט הצעיר בתוך בית המרפא, ודאגה לאהובה ולשאר ההוביטים שנשארו בטבע.

פרודו, ההוביט הזקוק לטיפול רפואי, נדקר במהלך הלילה באכזריות על ידי פגיון. תשעת הרוכבים האפלים עקבו אחרי ארוון כשרכבה עם ההוביט לעבר עזרה וביטחון. הרוכבים האפלים היו משיגים אותה כשהיא הגיעה לנהר ואלמלא הכוחות של האלפים, ארוון ידעה שאולי היא ופרודו לעולם לא היו נמלטים. כפי שהיה, הרוכבים האפלים נסחפו עם שיטפון קטלני, אבל זו לא הייתה שביתה מובהקת. הם יחזרו יום אחד.

ארוון פשוט קיווה שהם לא ישחזר את כוחם עד שאראגורן וגם ההוביטים האחרים יהיו בטוחים בריוונדל, שם כוחות האלפים יוכלו להגן עליהם.

עם זאת, למרות כל מה שידעה וחששה, ארוון היה רגיל מזמן לצער ולדאגה בכל פעם שהסייר יצא מריוונדל, כי העולם הפך לאט לאט למקום יותר לא בטוח. אבל הפעם זה היה שונה. אף על פי שאראגורן היה מיומן בחרב, אכן נחשב לאחד מגדולי הלוחמים, היו כמה כוחות אפלים שאפילו לו היה עדיף להימנע מהם.

ארוון עצרה את צעדה ושחררה נשימה כבדה שכאבה זמן רב בתוך החזה שלה. היא הסתובבה כדי להביט אל המעקה והבחינה כיצד השמש שטפה את העמודים המעוטרים כאילו מושיטה יד אל האברש היפה והפראי שצמח בצידי הבניין. נראה שאפילו קרני השמש נהנו משלוות הגנים למטה. ארוון הכירה את ממלכת האלפים וביתה האהוב ביותר כמקלט בטוח לבני משפחתה ולאלו הנזקקים לעזרה. אפילו בדאגתה, הרוח השלווה של ריוונדל הצליחה לגעת בלבה ולהעניק לה מידה קטנה של שלווה.

היא הסתובבה להביט בדלת לא הרחק ממקומה. מאחורי הדלת המפוארת והמקושטת נח ההוביט הצעיר שספג את הפצע הבוגדני. כשארוון ופרודו הגיעו לראשונה, אביה חיכה להם. לורד אלרונד לא בזבז זמן שכן הוא הביא את ההוביט לבית המרפא שלו, שממנו ראתה ארוון בשנותיה הארוכות מעט גברים יוצאים עדיין פצועים. אלרונד אמר במהירות אל בתו בהבטחה כנה שהכל יהיה בסדר.

אף על פי שארוון בטחה במילה של אביה, הם לא הרגיעו אותה זמן רב כשהיא נותרה לבדה להמתין לגורל של פרודו. אמונתה הידלדלה במהירות והיא ידעה שהדבר היחיד שירגיע את דעתה הוא שובו של אראגורן.

למרות שאלרונד התעקש שתחליף בגדים שתירגע, ארוון עדיין לא החליפה את תלבושת הנסיעות שלה. היא מיהרה לשלוח רוכבים עבור האחרים (סם פיפין מרי ואראגורן) שעדיין נמצאים בסכנה. כעת, היום נעשה חשוך ולא הגיעו לריבנדל חדשות. לא היה שום דבר שארוון יכלה לעשות כעת מלבד לחכות ולשמור על אמונתה.

כשהיא נשענה על המעקה, היא הרימה יד אל לחייה ונגעה בחתך הקטן שם. היא אמרה לאביה שהוא יכול להתמודד עם זה אחרי שההוביט יהיה בטוח. לעת עתה, זה רק שימש תזכורת קרה לזוועות שקרו.

לפתע, צעדים הדהדו וארוון הסתובבה לצליל רק כדי לראות את הקוסם הגבוה, גנדלף האפור, צועד לעברה. בגדיו המרופטים נקרעו ונשרפו בקצוות, אפילו הכובע הכחול שלו נראה מדובלל בצורה יוצאת דופן. מקל ההליכה שלו נקש על הרצפה עם רגליו כשהתקרב. הקוסם לא נפגע, אבל נראה היה שעבר חוויה קשה.

ככל שהאיש המזוקן התקרב, ארוון תפס יותר מהופעתו. בפעם הראשונה בהיכרותם, גנדלף נראה כמו איש עייף וזקן. היה משהו שבור ומרוסק בעיניו החיוורות, כאילו משהו כהה הכביד אותו. ובכל זאת, הקוסם הגיש לה חיוך קלוש, אם כי זה בקושי הגיע לעיניו.

"גנדלף," ארוון הרכינה את ראשה ואז מיהרה להרגיע את האיש המבוגר, "ההוביט בטוח. אבא מקווה שהוא ריפא את הפצעים הגרועים ביותר שלו."

הקלה שטפה את פניו של הקוסם כשהוא עצר לצדה. החיוך שלו התרחב והפעם מבטו חיוכו היה חם ואמיתי.

"לורד אלרונד הוא אחד המרפאים הטובים ביותר בכדור הארץ התיכונה; לא הייתי מצפה לפחות. אחרי שנים רבות של חברות, לא ידעתי זמן שבו הוא לא הצליח לרפא מטופל", התנתק גנדלף כשארוון הפנה את מבטה רָחוֹק. "חוץ מאמא שלך."

"אתה אומר את האמת, גנדלף," ארוון הינהן והברישה גוש שיער ארוך וכהה מאחורי כתפה. לדבר על אמה עדיין הביא לה ייסורים רבים, אפילו אחרי כל כך הרבה שנים מאז מסעה של סלבריאן על הים.

גנדלף הסיר את הכובע שלו והסיר ממנו אבק, אפילו כשהחליף את הנושא, "אני חייב להודות, אבל... הופתעתי לא מאביך, אלא איתך , עלמת האלפים. לא ציפיתי לחדשות שאתה הציל את ההוביט הצעיר."

עלמת האלפים חייכה בעדינות. כשהיא מטה את ראשה, אמרה, "לא הצלתי אף אחד. גורלו של פרודו טרם נקבע."

"בלי קשר למה שקורה, נתת לו הזדמנות לחיים," הצביע גנדלף והניח יד על כתפה. "אני יודע שאת דואגת לו."

ארוון הרים את מבטו לתוך עיניו של הקוסם; היא ידעה שהוא לא מדבר יותר על ההוביט. עין רוחה הגיעה שוב אל השומר שעדיין בטבע. בחיוך עצוב, ארוון הביט מעל המעקה כדי להביט בקרני השמש האחרונות השוקעות. "עדיין אין חדשות עליהם. מה אם קרה משהו?"

נראה היה שהקוסם שקל זאת לפני שהגיב, עם שמץ של הומור בקולו האפל, "דברים קורים כל יום".

השדון הרים גבה מעוקלת. הקוסם ציחקק.

"את יודעת כמוני, גברתי, שאם מישהו יכול לטפל בהוביטים ובעצמו - זה אראגורן", הבהיר גנדלף בתבונה.

הקוסם עבר אל הקיר והתיישב בכבדות על הספסל. הוא העיף מבט חטוף אל הדלת שלצדו ובעודו, צל ריצד על פניו של גנדלף. שוב, העייף גדל על תווי פניו השחוקים. ארוון זיהתה את המבט על פניו, לאחר שחשה את אותו פחד בתוך עצמה. היה בחושך הזה יותר ממה שהתרחש היום, והיה עוד שקט שמונח לפניו.

"מה שלומך, חבר ותיק? ספר לי עוד עליך," היא שאלה בקול רך. "מתי הגעת לריוונדל?"

"הגעתי לכאן לא לפני ארבעה ימים. זמן קצר אחרי שהלכת, נאמר לי. אביך מילא אותי בחביבות על הכל בהיעדרך. הסכנה של ההוביטים כבר הודעתי לה".

"כן, אבל מה שלומך ?" ארוון התעקש. "אתה נושא את עצמך כאילו עברת משפט לאחרונה... ולמרות שלא הפסדת, אני גם לא רואה סימנים לניצחון."

"יש מעט שעובר עליך, אתה בוודאי הילד של אביך," העיר גנדלף ופניו חשכו במחשבות. "הניחוש שלך נכון. הלכתי לחפש את המועצה של סארומן, המנטור והחבר הוותיק שלי. לא חזיתי מה יקרה כשעשיתי..."

עיניו הכחולות של ארוון התרחבו בהלם מהמילים שלא נאמרו ביניהן. סארומן אינו עוד בעל ברית נאמן .

"זו אשמתי," התוודה גנדלף באנחה עמוקה. "לא הייתי צריך ללכת; הייתי צריך לרכוב לפגוש את ההוביטים. אז שום דבר מזה לא היה קורה."

"לא יכולת לדעת," הבטיח ארוון. "אבל זה המזל הגדול ביותר שהיה להם את אראגורן."

" ואתה , גברתי. בלעדי שניכם, אני לא יודע מה היה קורה לחברים הקטנים שלנו. עכשיו, מה שלומך?" כשהמשיך, הדהדה הסקרנות בקולו הצרוד, "התמודדת עם כל תשעת הרוכבים האפלים בעצמך. יש מעטים בחיים שיכולים להעיד על גבורה כזו."

"אני לא נפגעתי. אני סובלת רק משריטה, כזו שתבריא עד הבוקר".

גנדלף הנהן בהיסח דעת וקם להצטרף אליה ליד המעקה. הוא הרים יד ישנה ויובשת ונגע בחתך בלחייה. כשהרחיק את ידו, ארוון ידע שהוא עזר לרפא את השריטה. היא הרכינה את ראשה בהכרת תודה. "איך ניצלת מהרוכבים?"

"חציתי את הנהר בסוס והתשעה לא העזו ללכת אחריי. כשהם ניסו, קראתי לנהר לעזור לי להביס את אויבי. התשעה נשטפו בשיטפון אדיר. היינו בטוחים... אבל אז בריאותו של פרודו החמירה".

"מה קרה?"

"הוא קיבל פצע רעיל, כפי שאתה כבר יודע", הסביר ארוון, "אבל ליד הנהר הוא נחלש מאוד ואיבד את הכרתו. לא היה לו זמן רב. היה רק דבר אחד שיכולתי לעשות כדי לעזור.ביקשתי שהחסד שניתן לי יועבר לפרודו."

גנדלף הסתובב והביט אל הנוף בשתיקה למשך כמה שניות. בעודו עיקם את שפתיו, ארוון ידעה שקורים במוחו דברים שהיא לא הבינה עד הסוף. לבסוף החזיר הקוסם מבט אל האישה ואמר, "זו הייתה מחווה אדיבה. עשית יותר ממה שהיית צריך בשביל פרודו, אבל הכל לשווא. ובכל זאת, אביך היה עוזר לו, לא היית צריך לבקש לעזרה."

"עשיתי מה שיכולתי," התעקש ארוון ופנה להביט בנוף פעם נוספת. בקול נמוך היא נשמה, "בואו נקווה שזה יספיק".

ביום השני לאחר שובו של ארוון, כשהשמש חלפה גבוה בשמיים, הגיעו כמה רוכבים הוגנים לשערי העיר ריוונדל.

בין רוכבי האלונים היו גם אראגורן, סם, מרי ופיפן. כשארגורן קפץ מסוסו בתנועה זורמת אחת, נעזרו שלושת ההוביטים, שרכבו עם אלפים, לרדת לקרקע.

שלושתם הצטופפו זה בזה כשהם מביטים בהם ביראת כבוד ובהערצה. אף אחד מההוביטים מעולם לא ראה יופי ופאר כאלה במקום אחד. בשקט, הם הרימו את מבטם אל האלפים החביבים שמצאו אותם. האלפים, ובראשם קפטן בשם גלורפינדל, הנהנו לעברם לפני שהלכו משם. הסוסים עקבו אחריהם בצייתנות, אם כי אף מילה לא נאמרה בקול בין השדון לחיה.

"איפה מר פרודו?" שאל סם באומץ ועשה צעד קדימה בסביבה הזרה הזו. עיניו עקבו אחר האלפים הנעלמים, אבל אז פנו לאלףעדיין לצידו. נראה היה שהאיש המרופט לא שמע את השאלה כלל.

למען האמת, אראגורן החזיק באותה דאגה כמו סם, עם דאגה נוספת של עלמת האלפים שלו. גלורפינדל הודיע לו שגם פרודו וגם ארוון בחיים, אבל זה כל המידע שהשדון הצליח להציע. אראגורן היה צריך לראות את שניהם בשתי עיניו כדי להאמין בכך ולהרגיע את מוחו חסר המנוח.

"תעקובו אחרי," אראגורן נשם וצעד קדימה אל המקום המוכר הזה. ההוביטים כולם ניסו לעמוד בקצב הצעדים הארוכים שלו. הוא שמע את התנשפויות היראה שלהם לעבר הגנים והאדריכלות המרהיבים, אבל הוא לא שם לב אליהם כשהוביל אותם הלאה אל עיר האלפים העצומה של העמק.

"לאן אתה לוקח אותנו?" שאל מרי ואראגורן הציץ לכיוונו.

"לבית המרפאים. איפה שנמצא את חברך."

ההוביטים לא אמרו דבר נוסף כשהם עקבו אחריו במדרגות ודרך גנים. סם, מרי ופיפן כולם ציינו שכל שדון שהם פגשו בדרך הרכינו את ראשם בכבוד כלפי אראגורן. הסייר בירך את האלפים בצורה דומה, אם כי קצת יותר נוקשה. ההוביטים החליפו מבטים מבולבלים בהתנהגות המוזרה הזו של חברם החדש.

כשהגיעו לעוד גרם מדרגות ארוך וחיוור, עלה אליו אראגורן בצעדים בודדים בלבד. השמש חיממה את עורו מלמעלה וריח האברשים הגיע לבסוף לאפו החד. הוא הרגיש שכפות רגליו מגבירות קצב פעם נוספת. הם היו קרובים. מאחוריו, ההוביטים נאבקו לעמוד בקצב. פיפן מעד על רגליו, אך ניצל מנפילה בידיה המהירות של מרי. אראגורן לבסוף הבחין במצוקה שלהם והאט בסבלנות את צעדיו כדי להתאימם לקומתם הנמוכה.

כשהם התקרבו לפינה בארמון הלבן, קלטו אוזניו של אראגורן את קולם של שני קולות; איש ואישה. שני הקולות היו מוכרים. הוא עקף את הפינה ובהמשך השביל, עיניו מצאו מראה שהעלה את ליבו לגבהים משמחים. על ספסל ליד הקיר ישבו גנדלף וארוון, שקועים בדיון על משהו.

אראגורן הרגיש את לבו מתרחק בתוך חזהו כשראה את עלמת השדון. עיניו נעו לאורכי גופה כדי לוודא את שלומה. היא נראתה ללא פגע וברוח טובה; במילים אחרות היא הייתה בטוחה לחלוטין. זה הגיע כהקלה גדולה יותר לאראגורן ממה שציפה. הוא לא הבין עד הסוף את מידת הדאגה שלו כאשר ראה אותה בפעם האחרונה נוסעת לתוך גוב האריות, כשהרוע הגרוע ביותר בכדור הארץ התיכונה רודף אחריה.

כאשר גל ההקלה הראשון שקע, אראגורן לא הצליח להרחיק את מבטו ממנה. ארוון הייתה לבושה בשמלה מתנפחת בצבע ורדרד עם שערה הכהה קלוע. היא נראתה יפה כמו היום הראשון שהוא ראה אותה, ושוב מצא אראגורן שנראה שהוא איבד את נשימתו.

כאילו הרגישה את מבטו, עיניה הכחולות הסתובבו מהקוסם וננעלו בעיניו של אראגורן. תחת השמש החמה, עיניה נצצו כמו כוכבים וחיוך נפרש על שפתיה המלאות. היא קמה מהספסל עוד לפני שהקוסם הבחין בחברה החדשה שלהם.

" גנדלף !" קרא סם בהקלה עדינה כשזיהה את הקוסם היושב. סם לא ציפה שאי פעם יראה שוב את הקוסם האפור, במיוחד לא אחרי שלא הצליח לפגוש את ההוביטים בברי. סם וההוביטים האחרים הניחו את הרע יותר וכדי להתאחד כעת, הרימו את רוחם.

"שלום, סאמווייז," חייך גנדלף והביט בכולם. " אה! גם מריאדוק ופגרין, אני מבין."

"גברתי," אראגורן הרכין את ראשו לעבר ארוון; מי קיצץ.

"זאת היא," לחשה מרי לפיפן, שם עמדו מימינו של סם. "השדון שלקח את פרודו."

"חברך - מר באגינס - מטופל על פציעותיו בזמן שאנו מדברים," דיברה ארוון בקולה הרך והזורם, שנראה כי הוא מהפנט את ההוביטים.

"אפשר לראות אותו, גברתי?" שאל סם בדאגה והביט בה בעיניים חיוורות ופעורות. עדיין מודאג מחברו, הוא ידע שהוא לא יירגע עד שיראה את פרודו חי וקיים.

"תן להם לשקם את בריאותו קודם, סם," אמר אראגורן ונשען על המעקה, בלי להסיר את עיניו מארוון. הוא רצה לדבר איתה בפרטיות, להחזיק אותה בזרועותיו ולספר לה כמה הוא היה מודאג, להגיד לה כמה הוא שמח שהיא בטוחה. היא נעלה איתו מבטים והוא הסתפק בהנהון פשוט ומרגיע. לעת עתה ידעו שניהם שכל רגע פרטי צריך לחכות.

באותו רגע נפתחה דלת העץ לחדר שלידם ולורד אלרונד יצא החוצה. שערו הכהה נפל באלגנטיות על כתפיו הרחבות ופניו נראו כנגעו בהרבה שנים ארוכות של חוכמה, חן וגאווה. אראגורן השתחווה וההוביטים לא ידעו מה לעשות. בחיפזון גם הם הרכינו את ראשם אל אלרונד.

אדון האלפים סגר את הדלת מאחוריו ואז פנה אל השומר שלצדו. בחיוך אדיב, אלרונד הניח יד על כתפו של אראגורן.

"הוקל לי לראות שחזרת במצב בריאותי טוב, אסטל. דאגתי עבור כולכם. עם זאת, לא יהיה צורך להשתחוות, כפי שאתם יודעים היטב. לא מאף אחד מכם," אמר אלרונד.

אראגורן התמתח וחייך אל האיש המבוגר. ההוביטים שוב הלכו בעקבותיו של אראגורן ועמדו גבוה גם כן (או גבוה ככל האפשר כאשר אחד הוא הוביט, שאינו גבוה במיוחד).

"איך הוא?" שאל סם ואז, ליתר ביטחון, הוסיף, "... אדון שדון."

"שמי הוא לורד אלרונד, סאמווייז גמגי. או בקיצור אלרונד. אתה לא צריך לקרוא לי בשום תואר אחר," הבטיח אלרונד. "חברך נח וצריך להחזיר אותו בקרוב לבריאות טובה. אבל אני לא אשמור ממך את האמת: הפצע החליש את חברך מאוד. הייתה תקופה שלא הייתי בטוחה שאפילו כוחות הריפוי שלי יוכלו להחזיר אותו. זמן לבד יכול עכשיו ענה על עתידו של ההוביט."

אלרונד העיף מבט בבתו וגאווה אבהית זרחה בעיניו הכהות. "זה באמת דבר טוב שמר באגינס הצעיר הגיע לכאן כל כך מהר. אם הוא היה מגיע רק כמה שעות מאוחר יותר, אולי לא הייתי יכול לעשות שום דבר למען חברנו הצעיר."

"אז הוא בטוח?" שאל פיפן והציץ בעין בולט בסם ובמרי. "הוא ישרוד?"

"כן," אלרונד הטה את ראשו.

"טוב," פיפן הנהן באיטיות. "יש לי שאלה נוספת, לורד אלרונד..."

"קדימה ושאל את זה, הוביט צעיר."

"תהיתי," פתח פיפן. "...אם נוכל להטריד אותך לאוכל?"

סם נאנק ברוגז כשמרי סטר על עורפו של פיפן.

"מה? אני רעב! " פיפן התגונן מפני המבט המחודד של מרי. "לא אכלתי מאתמול. ושמעת אותו, פרודו יהיה בטוח, אנחנו לא צריכים לדאוג לו עכשיו. הוא לא הולך למות."

הגישה המרוממת של ההוביט הצעיר האירה את מצב רוחו של ארוון. היא צחקה בעליצות ועלתה אל שלושת ההוביטים. היא חייכה אליהם בחום, אחד שהם החזירו בשמחה.

"אתה מדבר בחוכמה, אדון פרגרין. חברך בטוח ולשארכם מותר להירגע אחרי מסע ארוך ומייגע. בוא, אני אמצא לך אוכל, ואז אקח אותך לחדריך."

עם המילים האלה, ארוון הושיטה את ידה כדי שההוביטים ילכו אחריה. ההוביטים החליפו חיוכים קטנים של הקלה למשמע האוכל והמיטות הנוחות והודו לה מאוד. ארבעתם הסתלקו עד מהרה בדרך שהגיעו, עכשיו עם יותר עליזות בצעדיהם. ארוון העיף מבט לאחור כשצעדה מעבר לפינה ותפסה את עיניו של אראגורן. הוא הרכין את ראשו בפעם האחרונה והחיוך שלה התרחב.

גנדלף קם מהספסל כשהוא, אלרונד ואראגורן נותרו לבד בארקיידת האבן. הקוסם ציחקק כששמע את הד ההצעה הבייישנית של סם שהוא מעדיף להישאר בחדר קרוב לפרודו.

"מיטרנדר..." אדון האלפים דיבר.

גנדלף פנה לחברו הוותיק וראה את ההבעה העגומה על פניו של אלרונד. בהטיית ראשו, שאל גנדלף, "אפשר לראות אותו? "

אלרונד הניד בראשו וצל שטף את פניו. "ההוביט אכן זקוק למנוחתו ואני לא בטוח מתי הוא יחזור להכרה. אני עשוי להיות מחר או בעוד שבועות. מר באגינס נחלש מאוד. לא הודיתי במלוא היקף זה בפני בתי וחבריו של מר באגינס. "

"כמה חמורה הפציעה שלו?" שאל אראגורן בכובד ראש כשהתקרב.

"מר באגינס ישרוד . אבל לא הצלחתי לרפא לגמרי את הפצע של להב מורגול. הפציעה תרדוף אותו לשארית ימיו על האדמה הזאת."

אראגורן הנהן בחגיגיות למשמע ההודאה הזו, בעוד הקוסם הסתיר את מחשבותיו מאחורי פניה חסרת רחמים. דממה מתוחה עמדה על הקבוצה הקטנה כמו גלימה, לפני שהריינג'ר דיבר: "מה קורה עכשיו?"

"נערוך מועצה שתחליט מה לעשות עם הטבעת שנמצאת כעת בתוך האדמות הללו. נשלח לבקש את שכנינו ומנהיגינו בין הגזעים. יחד נחליט מה לעשות," ענה אלרונד וקולו הכהה לכדי נימה רצינית הרבה יותר. משהו אמר לאראגורן שזו לא הפעם האחרונה שהוא שמע את הטון החמור הזה. "אבל בוא נדבר על זה יותר מאוחר יותר, אראגורן. בוא לא נתעסק בצרות האלה עכשיו. זה יכול לחכות עד להפסקת יום אחר. היום אתה צריך מנוחה בדיוק כמו ההוביטים."

"אם כך, הבה נצטרף לחברינו בחיפוש אחר מזון," הציע גנדלף.

זו לא הייתה הזמנה לאכול, כפי שהציעו דבריו, אלא רק אמצעי להסיר את דעתם מהסכנות המתקרבות יותר ויותר באופק. כולם היו מודעים לחושך שמגיע וידעו שהם יצטרכו להתמודד עם הבעיה הזו במוקדם או במאוחר.

להיום, ולו רק לשעות הנותרות שנותרו לאור היום, הכל יכול היה לחכות.

היום העולם שתק, מחכה לעתיד שבוודאי ישנה את הכל.