"ר... רון?" כעסה הרמיוני, "מה אתה בדיוק חושב לעצמך?" "אה... אמ... מצטער, הרמיוני", גימגם רון, "לא... לא התכוונתי להכעיס אותך." "אז אני גם מצטערת, אבל הכעסת!" אמרה הרמיוני בחמיצות פנים, רצה לחדרה וטרקה את הדלת מפני רון.
"הארי..." התלונן רון, "הכל בגללך." "מה בגללי? מה אני אשם שאתה ככה בא באמצע שאנחנו מדברים, ומנשק אותה?" כעס גם הארי. רון נראה חסר-אונים לחלוטין. "הארי... פשוט לא יכולתי לראות אותכם מדברים, בלי שהרמיוני בכלל תראה שאני קיים," אמר רון בקול מפייס, אבל עדיין חסר-אונים. "למה לא יכולת? כי אתה כזה קנאי ומגעיל?" אמר הארי, ובכלל לא שם לב לפנים האדומות של רון. "אוף, הארי, אני שונא אותך!" אמר רון, החטיף להארי סטירה קלה והלך לחצר של המחילה.
הארי דפק על דלת חדרה של הרמיוני. "מי זה שם?" שמע הארי קול בוכה. "הרמיוני, זה... זה הארי," אמר הארי בהיסוס. "למה באת? כדי להגיד לי שאני מגעילה לרון? מה הוא כבר אמר לך ע... עלי?" לאט-לאט הקול שלה נקטע על ידי הבכי. "לא, הרמיוני, באמת... רון לא אמר לי כלום." ניסה הארי לשכנע אותה שתפתח לו. "טוב, אני יוצאת אליך," הארי התאפק שלא לחייך.
"הרמיוני, אני... אני רציתי לדבר איתך על רון", אמר הארי להרמיוני. "לא רוצה." אמרה הרמיוני בקול החלטי. הארי העריך אותה שכל-כך מהר התגברה על הבכי. "אבל הרמיוני... באמת, תחשבי בהיגיון. אתם לא יכולים להיות ככה. אסור לכם. את יודעת, אומרים שלכל חברות יש תמיד איזה מכשול קטן בדרך," ניסה הארי לעודד אותה. "אבל..." היה נדמה שהרמיוני קצת הבינה, "זה היה... זה היה מגעיל. אני שונאת את רון, חוצפן שכמותו." "הרמיוני, תקשיבי לי... זו סתם היתה טעות שלו. אני מבין אותו, במידה כלשהיא. זאת... זאת האהבה הרצינית הראשונה שלו, שהוא באמת אוהב, וזה קשה. הוא לא יודע מה הוא צריך לעשות, ומה הוא לא צריך לעשות. באמת הרמיוני, אני מבין. זה היה מתוך אהבה מושלמת כלפיך. את לא צריכה להיפגע, הוא בסך-הכל לא ידע מה לומר... כשהינו שנינו ביחד, כשאת היית איתי ולא איתו. בבקשה, הרמיוני - - - " "נכון שהוא אמר לך להגיד את קול זה?" קטעה הרמיוני את הארי במבט מהורהר. "אה... לא. האמת שהוא גם כועס עלי..." גימגם הארי. "אה, גם עליך? איזה רע." עיניה של הרמיוני רשפו בכעס. "לא, הרמיוני... לא התכוונתי לזה..." אבל הרמיוני כבר חזרה לחדרה.
'לא הולך לנו היום,' חשב הארי, 'כולם עכשיו שונאים את כולם. אני כל-כך לא אוהב את זה! דווקא עכשיו, כשאנחנו צריכים להתאחד...'
|