אהבה בנשף

תודה ללוז שעזר לי בהכל לגבי הסיפור הזה... שהסביר לי איך מעלים פאנפיקים בסבלנות^^

תודה לכל האנשים בקבוצת וואצפ שלי של הארי פוטר שכתבו איתי את הסיפור :00

@כל הדמויות האירועים והדברים המוכרים הם פרי מוחה של ג'ואן רולינג. אני לא מקבל רווח כלכלי מכתיב פאנפיק זה.

נשף חג המולד
………………………..………
בתאריך 25.2
יתקיים בבית ספרינו, באולם הגדול נשף חג המולד כחלק ממסורות טורניר הקוסמים המשולש.
זו הזדמנות להכיר את אורחינו ולהתיידד איתם.
אל הנשף מוזמנים להגיע תלמידי השנה הרביעית ומעלה אלא אם תרצו להזמין תלמיד צעיר יותר- זה מותר.
אל הנשף מחויבים התלמידים להגיע עם גלימות טקס.
 
מצפה לראותכם בברכה,מינרווה מקגונגל סגנית המנהל.
 
 
ההודעה הזאת התפרסמה כל כך מהר שהיה אפשר לחשוב שזו מחלה מדבקת מאוד. לא היה תלמיד אחד שלא שמע על זה.
הבנים החלו להאדים פעם שפגשו בבת, והבנות הסתובבו בקבוצות קטנות וצחקקו.
אבל אותי הנשף לא עניין, כולם פטפטו על זה בלי סוף, אבל אותי זה שעמם. בעיקר התעצבנתי כשחברתי הטובה, אנג'לינה, לא מצאה פנאי אפילו למשחק קצר של שחמט איתי. היא כל היום נעצה מבטים באחד התאומים הג׳ינג׳ים ההם פרד וג'ורג' עד שהוא הזמין אותה. ועכשיו היא לא מפסיקה לחשוב על הנשף.
כל חברותיי לא פסקו לרגע מפטפוטים על הדייט שלהם לנשף או על השמלה שילבשו.
״אולי את רק מקנאה במי שכן מצאה לעצמה דייט״ הגיבה פדמה כשהבעתי בפניה את דעתי.
 אולי פדמה צודקת? אולי אני באמת קצת מקנאה באנג׳לינה?
אין סיכוי, אני נגעלת מנשיקות ולעולם לא אשים אודם או שמלה. אני האנה ווילסון כולם יודעים שאני שונאת רומנטיקה.
הרהרתי בזה רבות, לבסוף הגעתי להחלטה. גם אני רציתי דייט. גם אני רציתי שמלה יפה. ואם לומר את האמת, רציתי בכל ליבי שאחד מהבנים יבוא ויזמין אותי, אם יהיה אחד כזה...
חיכיתי וחיכיתי אבל נראה שעולם הבנים פשוט דמם סביבי.
כל פעם, כאילו כדי להעיק על ליבי עוד, חברותי באות בזו אחר זו לספר לי בהתרגשות על התלמיד שהזמין אותן, או על השמלה שקנו, או על הנעלים הגבוהות שינעלו בנשף.
בשלב מסוים, הייתי שקועה כל כך ביאושי והחלטתי שזהו זה, לא אמשיך לשבת ולשמוע את חברותי המאושרות.
יצאתי לטייל בחוץ במחשבה שכלום ביום הזה לא יכול להשתפר, לא היה לי מושג עד כמה אני טועה.
הסתובבתי מסביב לאגם והסתכלתי על הדיונון הענק בתחושה של עצב ובחילה.
״טוב״ מלמלתי לעצמי ״לפחות יהיה לי יותר זמן לשחמט אם אני לא אגיע לנשף.״ המשכתי ללכת.
החושך התחיל לרדת, ככל שהזמן עבר מחשבותיי נעשו יותר ויותר אומללות. מזווית עיני ראיתי צל, הסתובבתי בבהלה וראיתי תלמיד אחר, לבוש בצעיף רייבנקלו ועל פניו הבעה דומה לשלי.
התלמיד הסתכל עלי ובין רגע הוארו פניו. "היי" אמר במבוכה, ניכר עליו שלא היה רגיל לדבר עם בת.
"היי" עניתי, ולמרות שבתוך תוכי הייתי מובכת מכך שבן מדבר איתי, העמדתי פנים שזו שיחה לא שונה משיחה אחרת. בכל זאת רציתי לשמר את תדמיתי כי ילדה "קולית"
"את מגריפינדור?" שאל והסתכל על הצעיף שהיה על צווארי.
"כן, ואתה מרייבנקלו, נכון?" שאלתי, והתחרטתי על השאלה לאחר שיצאה מפי. איזו שאלה טיפשית, בהתחשב בעובדה שהוא לובש צעיף של רייבנקלו.
"כן, אני אנתוני, אנתוני גולדשטיין" הוא הציג את עצמו.
"ואני האנה וולסטון" הצגתי את עצמי בחזרה. עמדנו כמה שניות מביכות בלי לומר מילה. מחשבות התרוצצו לי בראש. הוא היה נראה נחמד ורציתי שהוא יזמין אותי לנשף, לא היה איכפת לי שאיננו מכירים.
לאחר כמה דקות אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש "טיפשי הקטע עם הנשף, לא?"
לא באמת חשבתי כך, רציתי רק לשבור את הדממה המביכה, אך רגע לאחר מכן הרגשתי כאילו שברתי לעצמי את ההזדמנות להגיע לנשף עם בן זוג. פחדתי שהוא יסכים איתי ולא יזמין אותי לנשף.
"אממ.. כן, אם את אומרת" צחק אנתוני ותוך רגע הרגשתי שזהו, הוא לא יזמין אותי לנשף.
"זאת אומרת, יש בנשף צדדים חיוביים, זה יכול להיות נחמד לבוא עם בן זוג" ניסיתי, בתקווה שיבין את הרמז.
"כן, יש לזה גם צדדים חיוביים" הסכים איתי ואז הוסיף אבל "אני לא בא".
"למה?"
"הזמנתי כמה בנות, אבל כולן סירבו. הן אמרו שזה בגלל שיש מישהו שכבר הזמין אותן, אבל אני יודע שהן פשוט לא רצו לבוא איתי. היה יותר נחמד אילו הן היו אומרות את האמת" אמר והשפיל את ראשו.
 נזכרתי שאנג'לינה סיפרה שלפני שאחד התאומים הוויזלים -נראה לי שקוראים לו פרד- הזמין אותה, היה עוד תלמיד. אנג'לינה לא רצתה ללכת איתו אבל היא הרגישה לא בנוח לסרב לו אז היא אמרה לו שהיא כבר יוצאת עם מישהו. בזמנו זה היה נשמע משעשע, אבל כעת הרגשתי בחילה מעצמי על כך שהשתעשעתי.
"אוי, אבל גם אני לא באה לנשף. אף אחד לא הזמין אותי..." אמרתי בידיעה שאני נשמעת מסכנה, וזה למרות שלא רציתי שאנתוני ירחם עלי.
"אם בא לך, אפשר ש... שנלך יחד, זאת אומרת, רק אם בא לך. לא חייב." אמר אנתוני
"כן, למה לא? זאת אומרת, הנשף אידיוטי, אבל עדיף לבוא לנשף אידיוטי מאשר להיות היחידים שלא באים" לא היה אכפת לי אם נשמעתי מוזרה או מסכנה, היה אכפת לי שאני אלך לנשף. שאני אלך לנשף עם אנתוני.
הנשף הגיע. סוף סוף. חיכיתי כל כך הרבה לנשף, שאגיע אליו עם אנתוני. לא סיפרתי לאף אחד שאני יוצאת איתו ושאני מתרגשת כל כך. למרות שאנחנו מכירים רק שבועיים, ביני לבין עצמי ידעתי שאני מאוהבת. מאוהבת באנתוני.
לא דיברתי עם הבנות על השמלה או על הנעלים שאני אשים.
כבר שבועיים אני מחכה לנשף. הוא יתחיל בעוד שעה. עוד שעה אני אפגוש את אנתוני. ארקוד איתו. אסתכל עליו ואהיה רק איתו. אני מדמיינת את שפתיו הדקות והיפות.
ניערתי את ראשי מהמחשבות עליו, אני צריכה להיות מרוכזת. אני צריכה להתארגן. פתחתי את הארון והסתכלתי על השמלה מהופנטת.
"אני מתחילה לתהות אם את מאוהבת באנתוני או בשמלה." שמעתי לפתע קול מאחור.
הסתובבתי בבהלה וראיתי את אנג'לינה. היא הייתה יפיפייה. היא לבשה שמלה קצרה וסגולה, נעליה היו נעלי עקב שחורות עם נצנצים לבנים, (שהיו ההפך משמלתה) שהגיעו עד הברך. שערה שהיה בדרך כלל פזור היה הפעם אסוף עם הרבה צמות קטנות. כבר אמרתי שהיא נראתה מהממת?
"וואו" זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי, בעוד אנג'לינה נראתה מרוצה. "הבהלת אותי" העמדתי פניי כועסת, בעוד שלא יכולתי להסיט את מבטי מהשמלה.
"כן, טוב, לפי מה שאני יודעת, הוגוורטס הוא מקום ציבורי לתלמידיו, כך שזאת בעיה שלך שלא שמעת את הדלת נפתחת." אמרה וסימנה בראשה אל הדלת. טוב, חשבתי לעצמי לפחות התנהגותה של אנג'לינה לא הושפעה מהנשף. אני מכירה את אנג'לינה כבר שנים, והיא תמיד מתנהגת כך, חייבת להוכיח שהיא צודקת, וזה כל כך מעצבן.
קולה של אנג'לינה שבר את השתיקה המביכה "טוב, קדימה, תראי לי את השמלה והנעלים שלך!" אמרה בהתרגשות בעוד אני מגלגלת את עיני.
"וואו". כמוני, אנג'לינה לא הצליחה להוציא עוד מילה מפיה. שמלתי הייתה בצבע טורקיז, שחור וירוק עם צווארון. נעלי הטורקיז הגיעו עד הברך ובלטו בגלל הקישוט שלהם. ציור של אריה, שהכנתי בעצמי.
כל כך התרגשתי לנעול אותן, לא יכולתי לחכות לנשף.. לאנתוני... מבטי כנראה השתנה עם המחשבה על אנתוני, כי אנג'לינה שאלה "את בסדר?"
"כן, כן, בסדר גמור" אמרתי, כנראה מהר מידי כי חיוך קטן הופיע בזווית פיה של אנג'לינה.
"כדאי שנגמור להתארגן" הוספתי.
הזמן עבר ועבר ומבלי ששמנו לב עברה שעה שלמה. הגעתי אל הנשף בהתרגשות גדולה. כולם הסתכלו על שמלתי ופתאום נהיה שקט. אני לא אכחיש שדי אהבתי את המבטים והלחשושים עליי, למרות שידעתי שרובם לרעה. אבל לא היה לי אכפת, היה לי כיף להיות במרכז תשומת הלב לשם שינוי.
חייכתי חיוך מובך, והסתכלתי על אנג'לינה. היא חייכה אליי חיוך מעודד, שנתן לי טיפה אומץ.
חיפשתי בעיניי את אנתוני, אך לא מצאתי אותו בשום מקום. בינתיים כולם שבו לענייניהם, ואני מודה שקצת הוקל לי כאשר כל המבטים הבוחנים הוסטו ממני.
צעדתי בהיסוס אל החדר ההומה, היו שם כל כך הרבה תלמידים. מפטפטים בהתרגשות. מצאתי כיסא ריק, התיישבתי וחיכיתי לאנתוני.
הדקות עברו, זה הרגיש כמו נצח, אך אנתוני לא היה בשום מקום. התחלתי לדאוג, אולי החליט לוותר, ולא להגיע? הרגשתי את הבכי בגרוני, ועיניי צרבו. התחלתי ללכת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
לפתע ראיתי אותו, ראיתי את אנתוני. ליבי קפץ מהתרגשות, אך ההתלהבות דעכה במהרה.
 הוא לא היה לבד. הוא היה עם מישהי, מישהי שהיא לא אני.
הדמעות זלגו, בלתי ניתנות לשליטה. לא יכולתי לתת להם לראות אותי ככה.
התחלתי לרוץ, ממררת בבכי.
ראיתי אותה, את בת הזוג של אנתוני. היא הייתה כל כך יפה, כל כך יפה שזה כואב. אני לא יכולה להאשים אותו. תסתכלו עלי, ותסתכלו עליה.
אספתי את עצמי בידיים. אני לא יכולה להתנהג ככה, הרי זאת לא אני.
ליבי בגד במוחי, אך לבסוף החלטתי פשוט לרוץ משם.
מרוב ייאוש כבר לא הרגשתי כלום, הכעס והתסכול הציפו אותי, עשיתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש, הוצאתי שרביט.
לא רציתי לעשות את זה, באמת שלא, אך באותו הרגע לא יכולתי לשלוט בעצמי. הייתי כועסת, ולא רק כועסת רציתי לנקום.
הרגשתי שזה הכרחי.
בשם מרלין, כמה שאני מתחרטת על זה עכשיו. הוצאתי את השרביט שלי והטלתי עליו קללת עטלפי נזלת.
חיוך הבזיק לי על הפנים, למרות שזה לא בדיוק זמן מתאים לחיוך, אך שמחתי כשראיתי אותו נאבק בקללה, התפללתי שהוא מרגיש כמו שאני מרגישה, מובך ונבגד.
הבעיה היא, שזה היה פתרון קצר מאוד לבעיה שתמשך זמן רב.
עברו כמה רגעים, אבל אפילו לא היה לי זמן להצטער על מה שעשיתי.
אנתוני שלף גם הוא את שרביטו, והטיל עליי קללה. הרגליים שלי נצמדו זו לזו, ניסיתי להתפתל ולהשתחרר מהקללה אך ללא הצלחה. זו הייתה קללת הרגליים הנעולות. האדמתי מבושה, כולם הסתכלו עליי. חיוכי מזמן התחלף בהבעת אימה, ניסיתי לזוז ולברוח משם אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי.
"לויקורפוס" אמרתי ומיד אנתוני נתלה באוויר מקרסולו. הוא השתחרר מן הקללה במהרה, אך לא החזיר לי קללה.
מיותר לציין שכולם צפו בנו כאילו זאת הייתה הצגה משעשעת למדי.
שחררתי את רגליי ורצתי, רצתי כל עוד נפשי בי. רצתי ורצתי עד שראיתי את שירותי הבנות. נכנסתי לשם. פתחתי את דלת התא וישבתי על מכסה האסלה והמשכתי לבכות.
לא האמנתי שזה קרה לי. ציפיתי כל כך אל הנשף, אפילו אם לא הודיתי בכך.
הייתי כל כך מתוסכלת ולא האמנתי שהיום שהיה אמור להיות אחד הימים הטובים בחיי, השתבש כך.
ככה עברו דקות ספורות עד שסוף סוף אנג'לינה חברתי שמה לב שנעדרתי מהנשף. שמעתי אותה פותחת את דלת השירותים בהתנשפויות ובנשימות קצרות.
אנג'לינה הגיעה לתא שבו הייתי, היא לא יכלה להיכנס, כי נעלתי אותו אבל שתינו ידענו שהיה פתח קטן מלמטה שבן אדם, לפחות בגודל שלה, יכל להיכנס בפנים. כעבור שניות ספורות שמעתי אותה זוחלת על הרצפה כדי להיכנס לתא שלי, לא הייתי יכולה לעשות עם זה כלום. לבסוף, היא עמדה מולי בתוך התא שירותים, כשפרצופי אדום ועיניי דומעות.
שתינו שתקנו. הסיטואציה גרמה לי לחייך חיוך קטן שגרם לה לחייך גם. מפה לשם צחקנו כל כך חזק שכבר כאבה לי הבטן.
כשסיימנו לצחוק פרצופה הרצין.
"מה קרה? למה ברחת ככה מהנשף?" שאלה אותי אנג'לינה בדאגה. נאנחתי וסיפרתי לה את כל הסיפור.
"אני כל כך מצטערת, האנה." אמרה אנג'לינה "איפה האנתוני הזה ואני יהרוג אותו".
פרצופה התרכך "את לא צריכה אותו גם ככה" ניסתה לעודד אותי. זה לא עזר. אנג'לינה ראתה ואמרה "בואי".
"לאן?"
"בואי חוזרים לנשף" ענתה לי.
"אבל אני לא- " התחלתי להגיד אבל אנג'לינה קטעה אותי. "אנחנו חוזרות לנשף. את ממש לא תתני לו להרוס לך את היום."
פתחתי את דלת התא באומץ אבל אז ראיתי משהו שגרם לליבי ליפול שוב.
לי ג’ורדן חברם של התאומים הג'ינג'ים עמד מחוץ לדלת והאזין לשיחה שלי ושל אנג’לינה. קפאתי במקומי, למזלי אנג’לינה התאוששה הרבה יותר מהר ויצאה עליו ברמה כזאת שכבר כמעט ריחמתי עליו, רק כמעט.
״תגיד לי מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקה עליו אנג’לינה
״אני אני…״ גמגם לי בפחד.
״מאזין לבנות באמצע שיחה!״ המשיכה אנג’לינה בצעקות רמות יותר ויותר.
״אנג׳לינה..״ ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא המשיכה כיאלו שום דבר לא קרה. ״מה אתה עושה פה בכלל?!״ ״אנג'לינה..." ניסיתי להרגיע אותה שוב אבל היא שוב התעלמה.
"אה, זה האנתוני הזה שלח אותך לרגל אחרינו. לראות אותה בוכה! ״אמרה אנג'לינה בתוכחה.
"אנג'לינה!!" צעקתי והיא השתתקה בזמן שלי המסכן עמד שם חסר אונים.
״אנג'לינה, בואי ניתן לו להסביר.״ אמרתי והסתכלתי על לי.
"אמ אמ אני מצטער אני רק.. זה לא היה בסדר מה שאנתוני עשה לך אני... זה לא מגיע לך" הייתי בהלם אבל הצלחתי למלמל כמה דיברי תודה. חיוך קטן הופיע על פניו של לי ואני חייכתי בחזרה. נתתי לאנג'לינה מרפק קטן בבטן. אנג'לינה הבינה את הרמז ״אני בידיוק צריכה ללכת. אז... ביי״ אמרה והלכה.
״אז-״ התחלתי בתקווה לשבור את המתח.
"מי עשה את זה?!" שמענו קול מבחוץ "כשאני אתפוס את הילד המטונף הזה..." זה היה ארגוס פילץ', שרת בית הספר.
הבעת פניו של לי השתנתה במהרה, חיוכו נעלם והבעתו הפכה להבעה מבוהלת ״את רוצה לרקוד?" הוא שאל במהרה.
הייתי בשוק, לא ידעתי מה לענות מצד אחד לי ממש חמוד אבל מצד שני לא בא לי עוד מקרה אנתוני. חוץ מזה, העניין עם פילץ' היה מוזר מאוד, איך לי החליף את הבעת פניו מהר והציע לי לרקוד... לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, וגם לא כל כך הכרתי אותו.
לי ראה שאני מהססת ואמר ״בואי, זה יהיה מגניב"
"בבקשה, אני חייב את עזרתך" הוא הוסיף בלחש.
"עזרתי?" זה נהיה מוזר יותר ויותר.
"בואי" הוא אמר בקול מרגיע וגרר אותי איתו לרקוד.
הוא לקח את ידי, הלכנו אל האולם והתחלנו לרקוד סלואו. זרמנו עם המוזיקה. לא רציתי לפתח אליו רגשות, לא רציתי עוד בגידה כמו שהיה עם אנתוני. אבל בכל זאת..
הריקוד המשיך טוב. לא נפלתי ואני חושבת שלי התאושש מהרגלים הכבדות שלי. תאמת הרגשתי די טוב.
הוא סיפר כל הזמן בדיחות וצחק גם מהבדיחות הכי לא מצחיקות שלי. תאמת שהרגשתי קצת יותר מטוב, הרגשתי…מאוהבת. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל לי מדהים.
וברגע מסוים בריקוד, הסתכלתי בעיניו והוא בעיניי, עם קצב המוזיקה התקרבנו אחד לשני ואז זה קרה, שפתיי נגעו בשפתיו והרגשתי אחרת, הרגשתי טובה בשביל מישהו, הרגשתי שמישהו אוהב אותי פתאום, אהבתי את התחושה הזאת.
כל צרות היום נשכחו ממני, התרכזתי רק בנשיקה המדהימה הזאת, הרגשתי שנשימותנו התאחדו.
הבנתי שמה שאני באמת מחפשת נמצא פה, רציתי להמשיך הידקתי את האחיזה שלי רציתי עוד,
לפתע התנתקנו , שנינו מתנשפים ומחויכים אני יודעת שזה ממש מטומטם להתנשק עם מישהו שרק הכרתי אבל זה לא היה ככה. הרגשתי שהכרתי אותו במשך שנים.
וזה הרגיש טוב.
"הייתי חייב לעשות את המעשה הבוגר," אמר לי.
כל מה שיכולתי לעשות היה להנהן הייתי כל כך מוקסמת אבל הבנתי אותו, עם זאת רציתי עוד.
אחרי הנשיקה היה משהו שונה באוויר, הוא הלך אחורה וחייך אלי
”האנה.”
 ”כן?”
”שמת לב על הצינית מעלינו?”
צחקתי והפטרתי לעברו ” איזה קישט”
הוא חייך והושיט לי פונץ’ ”קישט שנועד להיות.”
פשוט עמדנו שם וחייכנו חיוכים דביליים. לפתע, החלה תנועה סוערת בקהל הרוקדים, שעד עכשיו היה רגוע.
אנתוני הגיח מולנו, נתקל בשמלה של פדמה ולא התנצל. ראיתי את הזעזוע בעיניה.  אבל לא ממש היה לי זמן להתעסק בזה, אנתוני היה מולי, זועם.
”האנה!” הוא שאג לעברי ”איך העזת להתנשק איתו? אנחנו ביחד!”
הוא רכן לעברי ”אני יודע שאני קצת התבלבלתי, אבל את הגזמת. לא ידעתי שהטעם שלך זה אפסים.”
באולם הגדול השתרר שקט. כולם ראו, אבל לא העזו להתערב. כנראה שעכשיו תורי.
”איך העזתי להתנשק איתו? איך העזת ללכת איתה? אנחנו היינו ביחד! כמעט הרסת לי את הנשף!” בלעתי רוק ”עד שלי בא רציתי למות! ורק בגללך!” התחלתי לבכות וניסיתי לעצור את הדמעות.
לי חיבק את כתפיי ואמר ”אנתוני, אני מבין שאתה כועס. אבל אתה בגדת בהאנה קודם.”
אנתוני הסתכל על לי, ובלי שום התרעה קודם נתן לו סטירה מצלצלת. לי נפל לאחור והאף שלו היה מלא בדם. הוא לא בכה, אבל זה היה נראה כואב. מכל עבר הגיעו ילדים ומורים, שאלו אותי מה קרה. לא עניתי להם.
ראיתי את החברה של אנתוני פורצת בבכי ממושך וכל חברותיה המהממות מקיפות ומנחמות אותה.
לקחתי את לי, אל מחוץ לאולם ״אתה בסדר?״ שאלתי
״כן, זה בסדר״ הוא אמר
״האף שלך לא נראה טוב״ אמרתי ״אפיסקי״ הוספתי והנפתי את שרביטי. אפו של לי חזר למצבו הרגיל חמוד וקטן.
חייכתי חיוך רחב. אילולא הייתי כועסת כל כך על אנתוני, חיוכי היה מתפשט לכל עבר.
"וואו" לחש לי.
"מה כל כך מדהים?" התלוצצתי. שנינו צחקנו. הרגשתי כאילו אצחק מכל דבר כרגע. הרגשתי ששום דבר לא יכול להרוס לי את המצב רוח.
טוב, חוץ מדבר אחד. בעצם, חוץ ממישהו אחד.
הסתכלתי מעבר לכתפו של לי, וראיתי אותו.
אנתוני.
הוא רקד עם מישהי, אך לא אותה אחת שרקד איתה לפני כל הדרמה. סימן אדום התנוסס על פניו, ואיכשהו, נדמה כי הוא מרוצה מין הסיטואציה.
כנראה שגופי התקשה מרוב לחץ, כי לי נראה מודאג פתאום.
"את בסדר?" הוא שאל. אני לא בטוחה אם הייתי שיכורה מאהבה, או שהדאגה באמת נשמעה בקולו.
ניערתי את ראשי ממחשבות על אנתוני, ואמרתי: "אני בסדר".
החיוך חזר לפניי, והתחלתי לשכוח מכל הצרות שלי. הסתכלתי שוב מעבר לכתפו של לי, רק ליתר ביטחון, וראיתי את אנתוני מתקרב לעברנו.
הפסקתי לרקוד בפתאומיות, ומשכתי את לי אל מחוץ לנשף.
רצתי מהר ככל שיכולתי, דרבנתי את לי לרוץ ללא הסברים.
המשכנו לרוץ, עד שהגענו לשירותים של מירטל המייללת.
נעצרתי בפתאומיות, ולי התנגש בי, וכמעט נפלנו.
צחקקתי, ואמרתי: "זהו. זה המקום."
"המקום למה?" שאל לי, מבולבל, אך ניכר שציפה למשהו.
"אני לא יודעת." עניתי, משועשעת. את האמת, שלא ידעתי למה עצרתי בשירותים של מירטל.
באותו הרגע, כל מה שרציתי זה מקום פרטי, בו אני ולי נוכל להיות לגמרי לבד.
נכנסתי לשירותים, ומשכתי את לי אל אחד התאים. טרקתי את הדלת בתשוקה, והצמדתי את לי אל הקיר.
אני לא יודעת מה קרה לי באותו הרגע, אך מחשבותיי נדדו אל מקום אסור, מקום בו אני ולי עושים יותר מסתם להתנשק.
כעבור רגע שבו עמדנו בפוזיציה המוזרה הזאת, קלטתי מה עשיתי.
התרחקתי מלי, מתביישת במעשיי. הרכנתי את ראשי לרצפה, והרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי. לא עוד פעם...
הסתובבתי לצאת, אך ידו החמימה של לי עצרה אותי.
פניתי חזרה, והסתכלתי על לי. עיניו דמעו, והבעת פניו שידרה רק דבר אחד- אני מוכן לעשות את זה.
התקרבתי אליו בצעד גדול ומלא ביטחון, והרגשתי את שפתינו נפגשות.
הוא הצמיד אותי אליו, לשונו חדרה אל פי.
חפנתי את ידי שיערו הסמיך, והרגשתי אותו בתוכי.
התשוקה בי גברה, רציתי עוד.
אחיזתו בי התחזקה, שפתינו נלחצו אחת על השנייה.
התנתקנו לרגע קט, שנינו מתנשפים. הצמדתי את מצחי למצחו, וחייכתי חיוך רחב.
״אני אוהב אותך״ אמר לי
"אני אוהבת אותך." אמרתי ללא היסוס.
באותו רגע הייתי מובכת.
לא ידעתי מה עשיתי שחשבתי לומר את הדבר הטיפשי ועוד בשירותים!
הרגשתי שאני צריכה לברוח אבל לא היה לאיפה, לי החזיק אותי. ואני בכל כוחי הפרדתי אותו ממני, ברחתי משם והוא אחריי הוא כל הזמן צעק לי "האנה תחזר בבקשה"
אך אני לא הקשבתי והמשכתי הדמעות שלי עפו לכל עבר.
כנראה בטעות עברתי באולם של הנשף וכולם נעצו בי מבט, פתאום הרגשתי מובכת. יותר ממה שהרגשתי כל חיי. רצתי לחדר.
ופשוט נשכבתי עם המיטה, אני חושבת שנרדמתי כי שקמתי שמעתי דפיקות מהדלת.
זה היה לי והוא הביא לי פרח שקטף בגינה. אני התרגשתי מאוד לראות אותו ואמרתי לו בלי היסוס ובלי מבוכה "אני אוהבת אותך לי".
 
״לי?״
״כן?״
״למה באמת צוטטת לי ולאנג׳לינה בשירותים?״ שאלתי אותו.
השאלה הזו הציקה לי הרבה זמן, זכרתי היטב איך שלי הציע לי לרקוד במהרה ואיך הבעת פניו השתנתה במהירות כששמע את פילץ׳.
״אמ…״ הוא היסס ״היה לי עניין קטן עם פילץ׳״ הסתכלתי עליו.
״לא הייתה לי בת זוג לנשף, התעצבנתי..״ הוא התחיל להסביר ״אז הלכתי לחצר וזרקתי שם פצצת זבל, את יודעת סתם בתור טריק. אבל אז פילץ׳ ראה את זה ורץ אחרי. ברחתי ממנו עד שראיתי שדלת שירותי הבנות פתוחה ושמעתי אותך בוכה. הסתקרנתי אז הלכתי לבדוק מה קרה שם ואז אנג׳לינה תפסה אותי…״
זה היה סיפור משעשע ביותר אבל דבר אחד עוד הטריד אותי.
 ״אז כשהצעת לי לרקוד, זה היה רק כדי שפילץ׳ לא יתפוס אותך?״ שאלתי אותו
״בהתחלה כן, לא רציתי להסתבך עם פילץ׳ אז העמדתי פנים שכל הזמן הזה הייתי בנשף, אבל לאט לאט התחלתי לפתח רגשות כלפייך.. ואני מודה, אני מאוהב בך האנה״
הסמקתי, ונרגעתי  זה היה אחד הדבקים שהטרידו אותי במיוחד ״גם אני מאוהבת בך, לי״ אמרתי לו.
״לילה טוב, האנה״ הוא אמר.
״לילה טוב, לי״ עניתי, ונישקתי אותו