אתה לא יודע כמה

"לא!!" ניקו צרח. "לא!!! ויל!!"

דמעותיו נשרו על פניו הדוממות של ויל.

"למה..." ניקו בכה. "בשם כל האלים, למה??"

"ניקו..." רוח רפאים בעלת פנים יפים ועצובים הופיעה מולו. "ניקו."

ביאנקה חיבקה אותו.

"למה, ביאנקה?" הוא ייבב. " למה זה קרה?? למה דוקא ויל??!"

"אני לא יודעת, ניק. " דמעה נשרה על לחיה. "אני לא יודעת."

הבכי שלו רק התחזק. שניהם בכו יחד.

ויל שכב על האדמה.

קפוא. דומם. עם עיניים פקוחות.

בגדיו היו מלוכלכים וקרועים, כמו שאמור להיות לאחר קרב קשוח.

לאחר כמה דקות מלאות יגון דמות הופיעה במרחק כמה מטרים והתקרבה אל ניקו וביאנקה בצעדים מהירים.

דמותו של האדס נגלתה באופק.

"ניקו..." הוא מילמל. "ביאנקה... אני מצטער."

"תחזיק אותו!" צעק ניקו. "תחזיר אותו, אבא! בבקשה!"

"אתה יודע שאני לא יכול, ניקו." האדס אמר ברכות לא אופיינית לו. 

"אתה יכול! אני יודע שאתה יכול!"

"ניקו..." ביאנקה אמרה בניסיון להרגיע אותו. "בבקשה, תרגע."

"אני לא רוצה להרגע!!" הוא צרח ונשכב על הרצפה, דמעותיו מתנופפות לכל עבר. "למה אף אחד לא מבין??"

"ניקו. " נשמע קול רך. "אני מבין."

רוח רפאים שקופה יצאה מגופו של ויל.

"ויל." ניקו התיישב. "ויל, למה?"

"זה בסדר," ויל לחש." זה בסדר."

הוא חיבק את ניקו . ניקו בכה חרישית על כתפו.

"בוא." ביאנקה אמרה לאביה. הם התרחקו.

"ביאנקה, אני מצטער." האדס אמר. "אני מצטער שהחיים של שני הילדים החצויים היחידים שלי יצאו זבל. באמת שאני-"

"אני מבינה." ביאנקה השפילה את מבטה. "אני מבינה. ואני יודעת. גם אני מצטערת.

היא הרימה מבט.

"אני מצטערת שלא יכלנו להיות משפחה רגילה. אמא, ניקו, אני, אתה. אבל חיים נורמליים זה משהו נדיר. מסתבר שלא רק אצלינו."

הוא הנהן וחיבק אותה.

"אז אנחנו בסדר?" האדס שאל כשהתנתקו.

"כמו שלא היינו מעולם."היא חייכה חיוך קלוש והעיפה מבט לנקודה שבה ניקו וויל היו.

הם דיברו בשקט, אך כשהתאמצה הצליחה לשמוע מה הם אומרים.

"מה אני אעשה בלעדייך, ויל?" ניקו לחש.

"מה שעשית לפני שהכרנו." ויל החזיק את ידו בעדינות. "אתה חזק, ניקו. חזק יותר מכל אחד שאי פעם הכרתי. אתה תתמודד. גם אם זה קשה."

"אתה לא יודע כמה." ניקו משך באפו. "אתה לא יודע כמה זה יהיה קשה."

"אני יודע." ויל לקח את ידו השניה. "תאמין לי, אני יודע."

"אני מאמין לך." ניקו לחש. "אני אוהב אותך..."

"גם אני, ניקו." ויל עצם את עינייו. "אתה לא יודע כמה."

הוא התפוגג.

ניקו שלח מבט לעבר גופתו הקפואה והרים אותה.

"אתה לא יודע כמה..."