הבחירה

"יום מצוין, יום ראשון. לדעתי זה היום הכי טוב בשבוע. ולמה זה, דאדלי?"

"כי אין דואר בימי ראשון?"

"נכון מאוד, הארי. אין דואר בימי ראשון. אין היום מכתבים ארורים! לא ולא! אף לא מכתב אחד ארור. אף לא אחד! לא ולא, אף לא מכתב אחד עלוב..."

בום! הדלת נפרצה וממנה זרמו מיליוני מכתבים עם כתב יד נטוי בדיו ירוקה. הארי לא האמין למראה עיניו, אך במהרה התעשת, עלה על שולחן הקפה העגול (פטוניה לא ידעה ממה היא נחרדת יותר: מהמוני המכתבים שהחלו לגלוש לעבר המדרגות או ממראה כתמי הבוץ הנוראיים שהשאירו נעליו של הארי על מפת התחרה שעל השולחן) ותפס אחד מהמכתבים בידו. הוא שעט אל עבר חדרו שבארון מתחת למדרגות, פתח את הדלת בתנופה, סגר אותה אחריו ונעל אותה במנעול. הארי התיישב מתנשף על מיטתו ופתח את המכתב במתח למה שיגלה בתוכו. הוא מצא שני דפי קלף שבהם היה כתוב משהו לא ברור על בית-ספר לקוסמות. הארי קרא את השורה הראשונה...

-----

מישהו כבר עמד שם. אבל זה לא היה סנייפ. זה גם לא היה וולדמורט.

-זה היה האגריד.

"אתה?!" הארי אמר בפליאה. "אבל אתה לקחת אותי לסמטת דיאגון, ושמרת על אבן החכמים! איך יכול להיות שאתה זה שגנב אותה?"

"אנשים לא תמיד מה שהם נראים, הארי. זאת הבעיה שלך ושל הזקן הזה דמבלדור." עווית עברה בפניו של האגריד, כאילו אמירת שמו של דמבלדור מכאיבה לו. "אתם לא מוכנים לקבל את העובדה שאנשים הם לא רק טובים ונחמדים."

הארי עשה צעד לעברו של האגריד. "אבל אתה באמת אדם טוב, האגריד. שנינו יודעים את זה." האגריד שוב כיווץ את פניו בכאב. "זה כבר לא משנה. אני משרת כוחות יותר חזקים ממך או מדמבלדור." הוא נרעד, ולפתע פניו התחילו לרעוד ולהשתנות, כאילו בתוך ראשו של האגריד היה פרצוף שחיכה עד לרגע זה כדי להתגלות. הארי צעק, אך הוא ידע שזה לא יעזור לו.

פניו של האגריד נהפכו חיוורים ונראו כמו גולגולת, ושערו הסבוך כמו נשאב אל תוך גולגלתו. הארי שיער איך יראה פרצופו של הלורד וולדמורט, אך המראה האמיתי של פניו הבהיל אותו יותר משציפה. לא היה לו כמעט אף, ועיניו היו מאיימות כמו עיניים של נחש. "יש לך הזדמנות אחת. אתה יכול לתת לי את אבן החכמים, או שאתה יכול להיות טיפש ולהשאיר אותה בכיסך." צמרמורת עברה בהארי. איך וולדמורט יודע שאבן החכמים נמצאת בכיסו? וולדמורט חייך, וזה היה אפילו יותר נורא, כי היה בחיוכו משהו מאיים, כאילו הוא מסמן להארי שאין לו באמת ברירה. "האבן לא תביא לך תועלת כלל. תביא לי אותה, ואתן לך לחיות. מה אתה מעדיף, הארי, את חייך או אבן?"

היה משהו בדבריו של וולדמורט. הארי צעד כמה צעדים לעבר וולדמורט-האגריד, ולפתע גופו של האגריד החל לרעוד ללא שליטה. לא היה נראה שוולדמורט שם לב לכך. הארי הוציא את אבן החכמים מתוך כיסו ושם אותה בחשש בידו הרועדת של האגריד, ואז מיהר לסגת חזרה למקום בו עמד.

"יפה מאוד," אמר וולדמורט וחייך את חיוכו האיום. "עשית את הבחירה הנכונה..."

-----

"סוורוס, אנא ממך."

סנייפ עמד מול דמבלדור חסר הישע עם שרביטו המורם. הוא לא זע לכמה רגעים, ואז נסוג אחורה אל שורת אוכלי המוות. סנייפ פתח את פיו, אך לפני שהספיק לדבר פרצו אנשי מסדר עוף החול אל מגדל האסטרונומיה והחל קרב. דמבלדור כיוון את שרביטו אל הארי בתנועה סתמית, ולחש השיתוק הופר. הארי קם על רגליו ומיהר להשתתף בלחימה...

-----

"הארי פוטר." קולו נשמע כמו פצפוץ האש. "הילד שנשאר בחיים."

הארי עמד מול וולדמורט, אוכלי המוות המקיפים אותם צופים בהם בנשימה עצורה. הוא ראה את וולדמורט מרים את שרביטו, מתכונן להטיל את הקללה ההורגת, ולפתע אבד לו כל הביטחון שהיה לו בתוכניתו למות. למה שהוא, אדם שסבל המון ושיש לו עוד שנים רבות לחיות, יקריב את עצמו בשביל אלו שלא סבלו כלל ושיש להם 20, 30 שנה לחיות? וולדמורט המשיך לעמוד עם שרביטו מורם, והארי להפתעתו זיהה במבטו חשש, אפילו פחד. האם וולדמורט, אשר רצח המונים, מרחם על הארי? ידו של וולדמורט נעה מעלה, ורגע לפני שהוא הטיל את הלחש הארי החליט.

"אבדה קדברה!"

"אקספליארמוס!"

את השניות, הרגעים שאחרי הצטלבות הלחשים הארי לא ישכח לעולם. היה נדמה שהזמן נע באיטיות רבה יותר בשביל וולדמורט והארי, ושניהם כמעט יכלו לראות את הרגע שבו לחש האקספליארמוס של וולדמורט החזיר את הקללה ההורגת של הארי לעברו של מי שהטיל אותה. הארי תמיד יזכור את הרגע לפני שקללת ההריגה חזרה אליו, רגע לפני שנפל אחורנית על האדמה לקול תשואתיהם של אוכלי המוות, שבו ראה את מבטו של וולדמורט, מביט בהארי בעיניים כבויות ובחרטה אמיתית, כנה, מאוכזב מהארי על הבחירה שעשה שחרצה את גורלו.