תאומות. אבל יותר

באחד לספטמבר, הולי, לוסי, בת', ויקי ולילי נפרדו מהוריהן לשלום, ועלו לרכבת הגדולה והאדומה.

הרכבת להוגוורטס.

הן חיפשו תא פנוי, אך התא היחיד שהיו פנויים בו חמישה מקומות (למעשה היו שישה) היה תא עם עוד ארבעה ילדים:

אחר היה בעל עיניים ירוקות בוהקות, שיער שחור כליל ופרוע, ומעל עיני האיזמרגד שלו היו מסגרת דקה של משקפיים.

השני היה ילד חסון וגבוה, עיניים כחולות עמוקות ופלומת שיער כחולה.

השלישית הייתה ילדה בעלת שיער ג׳ינג׳י ארוך ומסולסל, עור בהיר מנומש קלות, ועיניים חומות דבשיות וגדולות.

הרביעי, שישב במרחק מה מהאחרים, אף על פי שהיו באותו הרביעייה של הכיסאות, היה ילד נאה במיוחד, בעל עיניים כסופות, ושיער בלונדיני שנראה פרוע בכוונה.

״שלום! אני ג׳יימס פוטר, זו רוז גריינג׳ר-וויזלי, זה טדי לופין, וזה… זה סקרופיוס מאלפוי.״ אמר הילד שחור השיער.

הולי התיישבה ליד ג'יימס, "היי! אני הולי, ואלה לוסי, בת' ויקי ולילי." היא אמרה וחייכה חיוך בוהק, שחשף את שיניה הלבנות למישעי. "אני ממש מתרגשת. זו השנה הראשונה שלי. ושלכם?"

ג'יימס וסקורפיוס בהו בה מהופנטים.

ויקי משכה את הולי בזרוע, וגררה אותה הצידה.

"אויש, ויקי! מה קרה?" 

"את לא זוכרת את השיחה שלנו?" היא אמרה.

הרביעייה מאחורה התחילה להחליף מבטים.

"איזה שיחה?"

"ויקי, היא ישנה, את לא זוכרת? סיכמנו שאנחנו לא מתקרבות אליהם! הם ילדים של מפורסמים והם בטח מלאים בעצמם ברמות! אבל הם לא באמת עשו כלום, והם בטח גדלו כמפונקים!" אמרה לוסי.

"אני לא הייתי בעד זה, אני רק אומרת." אמרה בת'.

לילי קראה את הספר שלה ולא התעניינה במיוחד בנעשה, ורוז ניסתה לשאול אותה על מה הוא והאם הוא מומלץ, ובסוף התייאשה ופתחה אחד משל עצמה.

"טוב, אני לא מסכימה איתכן. אנחנו לא יכולות לשפוט אותן רק לפי זה שאתן מניחות שהם יהיו מפונקים. הם נראים לי מאוד נחמדים, ואני הולכת להתחבר איתם." הולי אמרה והלכה לשבת ליד ג'יימס.

"אוף, היא מעצבנת אותי! בת', את לא מתחברת איתם גם, נכון?" אמרה לוסי וויקי הסתכלה על בת'.

"אממ… הם נראים לי נחמדים אבל אם אתן לא רוצות אז אני לא אעשה את זה."

"ואת לילי?" אמרה ויקי.

"הממ? כן בטח." אמרה לילי בלי להקשיב ממש.

"הולי!" קראה לוסי.

"מה עכשיו?" אמרה הולי וקמה באיטיות. 

"את צריכה לבחור. את יכולה להסתובב איתנו עכשיו, או איתם." אמרה ויקי.

"מה כל כך יש לכן נגדם?!" התרעמה הולי.

"זה כבר לא זה! זה הפרינציפ!"

"ובכן, אם זה על הפרינציפ, אז גם אני לא אוותר!"

אמרה הולי והלכה לשבת ליד סקורפיו, משעינה את ראשה על כתפו.

ארבעת הבנות קמו בהפגנתיות ממקומן, ויצאו מהתא בטריקת דלת אפילו בלי לומר להתראות לאחותן הנותרת. 

הולי נעצה את עיניה הכחולות הגדולות והעצובות (אבל רק כרגע) בדלת.

ג'יימס ניסה לעודד אותה.

"אל תדאגי, הן בטח תכף יחזרו." הוא אמר.

היא בהתה בדלת לעוד דקות אחדות, אך דבר לא קרה.

"טוב, לא משנה. הרי זה לא שהן באמת לא ידברו איתי אם אני אתחבר אתכם." היא התעודדה. 

"אני יכולה לשאול מה הסיפור? כאילו מה יש להן נגדנו?" שאלה רוז.

"הן חושבות שאתם מלאים בעצמכם בגלל שההורים שלכם מפורסמים אבל אתם תהיו סתם שוויצרים מפונקים, אבל ויקי אמרה לי שזה כבר לא זה זה על הפרינציפ." היא אמרה בכנות.

"אל תדאגי. הן ממש מגעילות. את לא צריכה אותן." אמר טדי, אבל הולי עדיין הגניבה מבטים לדלת לשארית הנסיעה.

כשעצרה הרכבת וכולם היו לבושים בגלימות השחורות של הוגוורטס, הם יצאו.

״תלמידים חדשים לפה!״ שמעה הולי קול צעקה צרוד.

"זה האגריד." אמר סקרופיו והצביע על איש גדול.

הם תפסו סירה ושטו בשלווה עד לטירה, שהולי לא הפסיקה להתפעל מהארכיטקטורה המדהימה שלה.

כשהגיעו קיבלה את פניהם של התלמידים החדשים אישה חמורת סבר בשם פרופסור מקגונגל.

היא, ג'יימס וסקורפיו נעמדו בתור, וטדי ורוז נתקעו מאחור יותר.

עד שלפתע פתחה מצנפת מרוטה, שעמדה על הבימה שבמרכז האולם, את פיה.

היא החלה לשיר:

היה היה פעם/ חזון גדול ורם

שהיה משותף/ להם כולם

היה היו ארבעה מייסדים/ אמיץ 

טוב לב/חכם וערמומי

היו הם רביעייה/ רביעיית המייסדים

רייבינקלו מהים/ הלגה מן ההרים

גריפינדור מן הבקעה/ סלית׳רין מהשדות

כך הם חברו/ וסיפרו סודות

בית ספר לקסמים/כך קסמים לומדים

זהו היה/ חלומם של המייסדים

ואז מינו/אותי למיין

כל תלמיד/ אכן, אכן

המצנפת גמרה את שירה וכולם פרצו במחיאות כפיים.

״גורדון, ויקטוריה!״ אמרה פרופסור מקגונגל.

הולי צפתה בויקי קמה בביטחון ומניחה על ראשה את המצנפת.

לאחר שתי שניות צעקה המצנפת: ״סלית'רין!״ וויקי רצה אל השולחן המריע.

"גורדון, אליזבת'!" אמרה פרופסור מקגונגל. 

אליזבת' הלכה באיטיות ובחשש קל אך בחן רב אל המצנפת. 

היא התיישבה בחשש, והולי יכלה לראות שהיא רועדת קלות. 

"הפלפאף!" קראה המצנפת בשנייה שנגעה בשערה הבהיר.

הולי הסתכלה על ויקי שהסתכלה באכזבה קלה על בת', שצעדה, מחייכת קלות, אל השולחן המריע.

״פוטר, ג׳יימס!״ לחשושים מלאו את האולם.

ג׳יימס הלך בצעד בוטח לעבר המצנפת, ושנייה אחרי שנגעה בו מיינה אותו לגריפינדור.

ג׳יימס חייך בשחצנות והתיישב בשולחן גריפינדור.

״גורדון, לוסי!״ לוסי רצה אל עבר המצנפת בדילוגים, וברגע שזו נגעה בתלתל אחד אדום כאש, צרחה:

״גריפינדור!״

לוסי חייכה חיוך בוהק של ביטחון עצמי, והתיישבה ליד נערה צעירה בת גילה בעלת שיער חום גלי.

״גורדון, לילי!" בנקודה זו כבר נשמעו לחשושים כגון:

"כמה גורדוניות יש?" "הן קשורות אחת לשנייה או שזה צירוף מקרים?" וכאלה דברים.

לילי רצה לבימה והמצנפת צנחה מעל עיניה.

״רייבינקלו!״ זעקה המצנפת, ולילי רצה את עבר השולחן, שחצי הריע חצי היה שקוע בספרים.

הולי הסתכלה על כל אחת מאחיותיה, שהתיישבו בשולחנות שונים, בבתים שונים, כבר הכירו חברות שונות, חברים שונים, ולשארית בית הספר חייהן יהיו שונים.

היא נאנחה, וסקורפיו לחץ על כתפה.

"אל תדאגי. יהיה בסדר."

״מאלפוי, סקורפיוס!״ סקורפיו רץ אל המצנפת, ולפני שהתיישב הסתובב אל הולי וחייך חיוך בוטח.

״סלית׳רין!״

סקורפיו חייך ומיהר למצוא לעצמו מקום בשולחן הירוק.

הוא זקר אל הולי שני אגודלים, וכשהיא הסתובבה, היא גילתה שגם ג'יימס עושה אותה תנועה מהשולחן האדום.

היא נאנחה והבינה שאלה הולכות להיות שנים קשות במיוחד.

״וויזלי-גריינג'ר, רוז!״ רוז רצה אל עבר המצנפת והמצנפת נחה עליה זמן מה, לבסוף צעקה:

״רייבינקלו!״ ולילי גילגלה את עיניה בכעס.

"גורדון, הולי!" קראה פרופסור מקגונגל.

"עוד גורדונית…" "כמה עוד יש?" "מה הקטע?" "היא האחרונה או שיש עוד?" אנשים גיחכו בקהל.

הולי נשמה עמוק, העיפה את בקבוקי שערה אל מעבר לכתפה והלכה בצעד בוטח אל השולחן. 

היא חייכה אל ג'יימס וסקורפיו.

בנים רבים משנה א' וב', ואפילו ג', עצרו את נשמתם כשהיא חלפה על פניהם.

אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, כל הבנות לבית משפחת גורדון היו יפהפיות. 

אבל הולי הייתה משהו מיוחד.

היא התיישבה, והניחה ברכות את המצנפת על ראשה.

היא חיכתה, וחיכתה.

עברו שתי דקות, ושלוש, והקהל החל לאבד סבלנות.

"הממ, זה מיוחד." אמר קול בראשה של הולי. "נראה שכל התכונות של כל הבתים מתחלקות בצורה שווה אצלך. יש לך בית מועדף, ילדתי?" 

'לא באופן מיוחד.' חשבה הולי. 'אולי גריפינדור וסלית'רין.' 

"גריפינדור וסלית'רין?! שני בתים שונים מאוד, ילדתי. לא ראיתי מקרה שכזה מאז… מאז…"

'מאז מי?' חשבה (כשאלה) הולי. 

"לא אוכל לספר. אבל המקרה היה מיוחד מאוד, והמנהל החליט… כן, אני מניחה שכדאי לעשות אותו דבר גם עכשיו… מה הוא ביקש ממני להגיד אז? אה, כן." 

'מה? אני לא מבינה. מה את הולכת לעשות?!' הולי קראה.

"בית הוריה!" צרחה המצנפת, וכולם השתתקו. 

"מה זה בית הוריה?" "המצנפת השתגעה?" "יכול להיות שהמצנפת הטובה כבר, ובכן, לא טובה כפי שהייתה?" 

אפילו המורים העוו את פניהם בבלבול.

פרופסור מקגונגל קמה.

"שקט כולם!"

היא צעקה, והאולם השתתק בשנית.

"הוריה הייתה חברתם הטובה של מקימי הוגוורטס. היא עזרה להקים אותו גם היא, אבל כיוון והיא הייתה גם חכמה, גם טובת לב, גם שואפת לכוח וערמומית וגם אמיצה, היא לא התמיינה לשום בית ולא הקימה אחד משל עצמה. היא החליטה שבמקרה של נערים ונערות כמוהה, יוחלט שהם יעבירו שנה בכל בית, אם ברצונם לבחור בתים ספציפיים אז הם יוכלו. נראה שהולי היא הראשונה מסוג זה מאז הוריה. מצנפת המיון, להולי יש בתים ספציפיים?"

"סלית'רין וגריפינדור!" היא צרחה.

"טוב ויפה. הולי תתחיל את לימודיה בסלית'רין, ולאחר שנה תעבור לגריפינדור וכן הלאה. אין צורך להתייחס אליה בשום אופן מיוחד." 

הפרופסור תפסה את הולי בידה ולקחה אותה משם.

"פרופסור מקגונגל?" 

"מה הולי?"

"אני לא מבינה. זה דבר טוב להיות בבית הוריה, שהוא לא באמת בית?" 

"היא כן סוג של בית, כי יש לך חדר משלך, שנקראה חדר הוריה, בגלל זה קוראים לזה בית. חוץ מזה את תהיי בדיוק כמו כל תלמידה אחרת בבית שלך, ואז תעברי לאחד אחר."

"ואם ארצה להיבחן לקווידיץ'?" 

"אז תוכלי, אבל לא בטוח שירצו אותך כל כך, כי את תהיי שם רק לחלק מהשנים."

הולי הזעיפה פנים קלות.

"אני מבינה שזה מצב מוזר, וזה גם יהיה קשה בהתחלה. אבל בסוף כולם יתרגלו. גם יש לך אחיות בכל הבתים, אני צודקת? אתן חמישייה?" מקגונגל 

ניסתה לנחם אותה, והולי העלתה חיוך על פניה.

"כן. אבל קצת רבנו. יש לי עוד שאלה. אם אני ארצה, אני אוכל בהמשך להיות שנה בהפלפאף או ברייבינקלו?" 

"כמובן." אמרה מקגונגל. 

הולי המשיכה להעלות שאלות ומקגונגל המשיכה לענות, עד שהן הגיעו למרתפים, בשעה מאוחרת יחסית, שם קידם אותן ראש המדריכים משנה שביעית.

"היי הולי. אני מבין שהמצב קצת מוזר בשבילך, ואת יכולה לפנות אליי בכל שאלה וצורך ואני אנסה לענות לך עד כמה שאוכל."

"ומה שהוא לא יוכל, אני אענה." הוסיפה מקגונגל. 

הולי חייכה בתודה, והמדריך אמר את הסיסמא והן נכנסו

בתוך המועדון, שהיה כולו בצבעי ירוק רגועים, וכסף, ישבה ויקי, מוקפת בחבורת נערות בגילן, שהיא סיפרה להן סיפורים ונראה שהן כבר מעריצות אותה. 

הולי נאנחה קלות.

לפתע רץ אליה מישהו וחיבק אותה בחוזקה. 

"הולי!" 

"סקרופיו!" היא ציחקקה, וחיבקה אותו בחזרה.

"אני עייפה נורא. אני אלך לישון." 

"טוב. נתראה מחר!" הוא חייך ורץ בדילוגים אל חדרו, שחלק עם עוד שלושב בנים בגילם, שנראו נחמדים למדי.

היא הלכה למיטתה, שניצבה במרכז חדר ענק, בו הייתה ספרייה גדולה, אזור נחמד להתאמן בקווידיץ' (!!!), אמבטיה גדולה שנראתה כמו בריכה קטנה ואפילו ערימה של בובות פרווה על המיטה.

הולי נשכבה על המיטה, נרדמה ישר ולא שמה לב לדפיקות השקטות על דלתה, שמי שדפק התייאש לאחר מספר דקות בהן לא הייתה תשובה. 

היי כולם, רק אומרת ששיניתי לגמרי את פרק אחד, אז תסתכלו ותקראו מהתחלה אחרת לא תבינו כלום!

יצא לי פרק ארוך במיוחד, אז תגיבו!

הפרק הקודם		הפרק הבא