יותר מכל דבר בעולם

בלב האחו, תחת עץ של ערבה,

מיטה של עשב, כרית של אהבה.

הניחי ראשך, עצמי עיניים על הכר הרך,

כשתפתחי אותן מחר, השמש שוב תזרח

כאן הכל בטוח, כאן הכל חמים,

כאן שומרות חינניות על מנוחת החולמים,

כאן מתוקים חלומותייך ומחר יתגשמו כולם

כאן את יקרה לי מכל דבר בעולם.

אמא שרה לי את השיר הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. לילה לילה, בעודה מלטפת את שערי. אחר כך הייתה מכסה אותי בשמיכה, נושקת למצחי וחוזרת על השורה האחרונה שוב ושוב.

כאן את יקרה לי מכל דבר בעולם

תמיד לקחתי את המילים האלה כמובנות מאילהן. גם כשאמא החלה לשיר אותן בלשון רבים, לי ולאחי הקטן. הקול המדהים של אמא ריפד את שנתי ואת ההחלקה הבטוחה שלי אל עולם החלומות.

לכן לא הבנתי מה זה הדבר הרטוב שיש על הפנים של אמא כשרכנה לנשק אותי. ולמה אבא נאחז לפעמים בגב של כיסא בלי יכולת לזוז. ולמה אמא לא ישנה טוב בלילות.

כאן מתוקים חלומותייך ומחר יתגשמו כולם

תמיד שנאתי את שיעור היסטוריה. השם של אמא. השם של אבא. ושל עוד כל מיני אנשים שלא הכרתי ושלעולם לא אכיר.

תצלומים של אמא מלפני שנים. עורבני חקיין. מעולם לא ראיתי ציפור כזאת. אבא סיפר לי שהן היו משתתקות בכל פעם שאמא שרה.

אני יכולה להאמין לזה.

הניחי את ראשך, עצמי עיניים על הכר הרך

מעולם לא הבנתי. לא באמת. מעולם לא ביקשתי מאמא לספר. אני לא רוצה לדעת. אני רוצה להחליק כל לילה לחלום, לקום בבוקר ליום חדש.

אני לא רוצה לשמוע על כל האנשים האלה. לא רוצה שיכאב לאמא.

גם את אבא אני לא רוצה לשאול. לא רוצה לדעת. רוצה להישאר אותה ילדה קטנה, שאמא שלה שרה לה לפני השינה. ילדה שמרגישה שהיא הכי מאושרת בעולם.

כשתפתחי אותן מחר, השמש שוב תזרח

אני אוהבת לרקוד. לצאת מחוץ לבית, לאחו, ולרקוד על הפרחים. אני מרגישה שאני מרחפת, מעל החיים שלי, מעל הכל. לא אגיד שאני רוצה חיים רגילים, כי אין לי מושג מה זה.

חברים מעטים של אמא ואבא באים לבקר לפעמים. פעם הם הפחידו אותי, אז הייתי מסתגרת בחדר עד שהלכו. אבל עכשיו אני מנסה להתגנב ולשמוע, אולי קצת להבין, אבל תמיד אני מתחרטת ובורחת ברגע האחרון.

בלב האחו, תחת עץ של ערבה

לפעמים אני רוצה פשוט לשכוח, לשקוע בשיר שאמא שרה לי, להיכנס לתוכו, להתכבל בחיק המילים המנחמות, ולא לצאת לעולם. אם רק הייתי יכולה…

בכל לילה אני מוצאת את עצמי נושאת תפילה חרישית, אני אפילו לא יודעת למה. שיקרה משהו. לא חשוב מה. משהו. אם רק פעם אחת אזכה לראות חיוך על הפנים של אמא…

מיטה של עשב, כרית של אהבה.

אני מנסה להאמין במילים של השיר, ובדרך כלל מצליחה. אבל לפעמים מתגנב איזה חשש בפנים, משהו קטן שמכרסם אותי לאט לאט.

וכשזה קורה, אין לי לאן ללכת. אני לא יכולה לפנות לאמא. גם לא לאבא. כל מה שנשאר לי זה אני בעצמי. והריקוד. והשיר.

כאן הכל בטוח, כאן הכל חמים

כאן שומרות חינניות על מנוחת החולמים

כאן מתוקים חלומותייך ומחר יתגשמו כולם…

כאן…

כאן את…

את יקרה לי…

יותר מכל דבר בעולם.

וניפגש ליד עץ התלייה בחצות.