הפעם הראשונה - וואנשוט D:

אל נא תתבלבלו ותחשבו שזה כמו שאר הפאנפיקים מסוג זה - בבלוג שלי אמרו שהוא לא.

תהנוD:

גילסD:

הפעם הראשונה

תקופה: מגיל 4 של הרמיוני ודראקו, עד גיל מי - יודע - כמה.

שיפ: דרמיוני 3>

ז'אנר: הומור (נראלי) אולי קצת דרמה.

דסקליימר: אני מצהירה חגיגית בזאת שהזכויות על הדמויות לא לי שייכות! (אעאעאה! כן, נכון שחרוז ראנדומלי זה מגניב?) – חוץ מהזכויות על סיימון.

טיזר: אי אפשר ממש לתקצר את זה D:

כשדראקו מאלפוי היה בן ארבע הוא הגיע לגן בפעם הראשונה בחייו. הוריו התעקשו לשלוח אותו לגנון מוגלגי כדי שיפגוש בזוהמה המוגלגית וילמד להתרחק מהם.

דראקו הקטן דווקא התרגש מכל דבר: מאותיות ה-ABC שהיו תלויות על הקירות, מהגננת הנחמדה, מהילדים האדיבים וממי שהתיישבה לידו מאותו יום ראשון מפחיד ועד לסוף השנה.

"היי, אני הרמיוני. אבל אתה יכול לקרוא לי הרמי. אני אוכל לשבת לידך?" הילדה בת הארבע אמרה כשנעמדה ליד דראקו בחיוך גדול. היא לבשה חולצה לבנה ועליה אוברול ג'ינס, שערה החום היה פרוע במיוחד, שיניה הקדמיות היו בולטות מעט ועיניה החומות נצצו. "פשוט אין מקום אחר לשבת בו."

"בוודאי. אני דראקו. דראקו לוציוס מאלפוי." דראקו אמר בשפתו הגבוהה, אליה הוא היה רגיל. הרמיוני הזיזה את הכיסא הקטנטן עליו היא התיישבה וחייכה אל דראקו חיוך גדול.

"מה?" הוא שאל.

"תרצה לשחק אחר כך כדורסל?" היא שאלה, עדיין עם אותו החיוך.

"מה זה כדורסל?"

"זה ממש כיף. אני יכולה ללמד אותך." הרמיוני גיחכה.

"זה יהיה לי לעונג." דראקו גיחך גם הוא, וברגע שהגננת שחררה את הילדים לגינה הרמיוני לימדה אותו לשחק כדורסל. הצטרף אליהם ילד מקלוני עם שיער שחור ומשקפיים עגולים בשם סיימון.

דראקו גילה שזה מאוד דומה לקווידיץ', רק בלי המטאטא, או המרביצנים, או הסניץ', ואולי זה רק עם סל אחד, אבל זה עדיין היה כיף.

מאז דראקו, סיימון והרמיוני היו לחברים הכי טובים.

הפעם הראשונה שבה החברות הזו הוכרזה כחברות אמת הייתה כשהרמיוני דראקו וסיימון היו בני עשר.

בטיול השנתי הכיתתי הם נאלצו ללכת בקצה הצוק, והרמיוני דראקו וסיימון היו האחרונים שהלכו, ודיברו על קלפי המאגיקולוגיה החדשים שיצאו לחנויות.

"הם כל כך יפים!" הרמיוני חייכה. "יש את של מלכת הספרים. היא כזאת מגניבה!"

"איזה תולעת ספרים..." סיימון ודראקו אמרו יחד, וגיחכו אחד לעבר השני.

"אל תהיו כאלה, D, S..." הרמיוני מלמלה. ככה היא הייתה קוראת להם בקיצור. "אבל H," דראקו אמר את שמה, "מי יאהב את מלכת הספ-"

וברגע לאחר מכן, רגע בודד של חוסר צומת לב, דראקו מצא את עצמו מחליק מקצה ההר, ונופל למטה.

בום!

משיכה חזקה בידו של דראקו. הוא נתלה ונקשר על ענף של עץ, והעץ עמד להיתלש ממקומו וליפול מטה בכל רגע.

"תעזרו לי, תעזרו לי!!" הוא קרא באימה, משתדל להקשיב לכל הסרטים המוגלגיים שהוא ראה אי פעם ולא להסתכל מטה, אך הסקרנות שלו גברה עליו וברגע שהסתכל הוא נראה חיוור יותר מבדרך כלל.

"חכה רק רגע!" הרמיוני קראה. דראקו אפילו לא הצליח לחשוב על מענה סרקסטי מרוב לחץ. הוא הסתכל על העץ, ואז על הרמיוני, ואז על העץ התלוש ואז על הרמיוני, שהתקרבה אליו כשהיא קשורה במותניה לחבל, מעץ אחר. כשהוא הסתכל שוב על העץ שנתלש הוא הרגיש לפתע משיכה חזקה ביד שלו וציפה לראות שם אדם מבוגר וחסון שמחזיק אותו, אך נזכר וראה שזו הרמיוני, ושסיימון מושך את החבל מעלה, ויחד הם מושכים את דראקו ביחד מעלה לאט-לאט.

"ת...תודה..." דראקו גמגם ברגע שהוא והרמיוני עלו והתיישבו על האדמה, חיוור יותר מבדרך כלל. גם הרמיוני וסיימון היו חיוורים, והתנשמו בכבדות.

"אתה צריך להתחיל לשים לב לדברים." הרמיוני גיחכה ומשכה את דראקו לחיבוק.

"מאיפה יש לך חבל?" דראקו שאל בבלבול.

"כשנכנסתי אתמול למשחק של קלפי המאגיקולוגיה באינטרנט והלכתי לדוכן העתידות מלכת הספרים אמרה לי לקחת חבל לטיול, אם יש לי טיול בקרוב." הרמיוני הוציאה לו לשון.

"אוקי. מלכת הספרים בהחלט מדליקה." דראקו וסיימון אמרו יחד.

כמובן שהם לא הפסיקו לצחוק על המקרה עד סוף השנה. המורים שלחו אותם בדרך קצרה יותר הישר אל האוטובוס, ודראקו הבין כמה חשובים החברים שלו היו לו.

הפעם הראשונה ששלושתם נפרדו הייתה כשהם היו כמעט בני אחת עשרה. דראקו קיבל מכתב מהוגוורטס, אך למרות שקיווה בתוככי תוכו, מבלי שהוריו ידעו על כך, שחבריו, או לפחות אחד מהם, יקבלו מכתב מהוגוורטס – הם לא קיבלו.

בצער רב הוא אמר להם שהוריו מכריחים אותו ללמוד באיזה שהיא פנימייה מטופשת ושהוא באמת רוצה להישאר איתם.

"אבל D!" הרמיוני קראה. "איך אתה מסכים? אתה לא נהנה פה?"

"ברור שאני נהנה H! אני לא רוצה ללכת.. זה פשוט... שאני חייב!" דראקו קרא בעצב. הוא חיבק את שתי חבריו, ורק הרמיוני הרשתה לעצמה לבכות, אף על פי שגם שני האחרים רצו.

"אנחנו נתגעגע אלייך, D," סיימון מלמל. "אתה תחזור לבקר פה, נכון? יש לך חופשים וכאלה, נכון?"

"כן. נכון." דראקו חייך. לסיימון תמיד היה צורך לוודא דברים.

"איזו פנימייה זו בכל מקרה?" הרמיוני מחתה את דמעותיה בעזרת קצה שרוולה.

"לא משהו מוכר. קוראים לה 'הוגוורטס'." דראקו מלמל.

"וזה לא שאתה הולך עכשיו, נכון?" סיימון שאל. "יש עוד שבועיים עד שאתה טס לשבוע בפריז ומאז עוד שבוע עד לסוף החופש הגדול, נכון?"

"כן, סיימון, יש עוד שבועיים עד ש-D טס לשבוע בפריז ומאז עוד שבוע עד לסוף החופש הגדול." הרמיוני אמרה בחיוך. "עוד שבועיים שלמים!"

ואת השבועיים הבאים הם בילו בכל יום במקום אחר, עד לרגע בו אישה בעלת משקפיי חרמש, גלימה וכובע מחודד הופיעה בבוקר יום אחד מול ביתה של הרמיוני.

"שלום." היא אמרה בקול חמים ברגע שהדלת נפתחה. "אינני רוצה להלחיצכם, אבל ביתכם התקבלה לבית הספר הוגוורטס-" פרצופה של הרמיוני הואר כשהיא שמעה את המשפט הזה- "לכישוף ולקוסמות."

'זאת אמורה להיות בדיחה?' הרמיוני חשבה בזעזוע. 'דראקו עזב אותי ואת סיימון כדי ללמוד איך לשלוף ארנבים מהכובע?'

"למה את מתכוונת?" אמה של הרמיוני, ג'ין, שאלה בבלבול. האישה הצביעה בשרביטה על ארון כלי הכסף שנמצא בסלון וגרמה לו להתלקח בלהבות. המשפחה הייתה המומה במיוחד, ואפילו יותר ברגע שהארון שלהם חזר למצבו הרגיל, בלי שום סימן לכך שלפני שנייה הוא נשרף.

"האם אוכל להיכנס ולהסביר יותר בפירוט?" האישה אמרה, אך הרמיוני חשבה רק על דבר אחד – היא הולכת ללמוד עם דראקו בבית ספר קטלני. היא חייבת ללכת להגיד לו.

ברגע שהאישה הזקנה סיימה לדבר, הסבירה להורים של הרמיוני על כל הפרטים הקטנים ואפילו הוכיחה להם את הכל, הלכה, ואמרה שתבוא לאסוף את שלושתם לסמטת-דיאגון, הסמטה הקסומה, אז הרמיוני רצה לעבר האחוזה הגדולה של משפחת מאלפוי, נזכרת שמועלם לא ביקרה שם קודם. זה היה קצת מוזר.

אך שנייה לפני שידיה נגעו בשערי הברזל הגדולים והשחורים, שהובילו אל המדשאות הגדולות והירוקות שנראו אינסופיות, ואל האחוזה הענקית והלבנה, היא נזכרה שדראקו בצרפת. בחצר נראו טווסים לבנים מסתובבים, והשביל הענקי והמרוצף היה בין שתי שורות של פסלי-שיש ושיחים קטנטנים.

היא הסתובבה על עקביה וחזרה לביתה בעצב.

הפעם הראשונה שדראקו והרמיוני רבו הייתה כשהם היו בני אחת עשרה, ביום הראשון בו הם הלכו להוגוורטס.

הרמיוני הנרגשת עלתה על הרכבת, מנפנפת להוריה לשלום וגוררת את מזוודותיה הכבדות לאורך המסדרון הארוך ומוצף הילדים, בחיפוש אחרי דראקו – וגם אחרי מקום לשבת. היא פתחה דלת של תא אחד, וראתה שם ילד בעל שיער חום ועיניים כחולות – בוכה.

"מה קרה?" הרחמנות של הרמיוני גרמה לה לשאול. "למה אתה בוכה?"

"איבדתי את הקרפד שלי, טרבור." הילד אמר. הוא פתח את עיניו ושאל בהפתעה: "את... את בת?"

"מה אתה מופתע?" הרמיוני נעלבה.

"זה פשוט... שאף בת לא הציעה לי עזרה..." הילד גמגם במבוכה. "אני נוויל לונגבוטום... ואת?"

"אני הרמיוני גריינג'ר." היא אמרה והרכבת התחילה לנסוע. היא הוציאה את ראשה מהחלון ונופפה להוריה לשלום. "בוא. אני אעזור לך למצוא את טרבור. אתה תשאל את כל האנשים בצד השמאלי של המסדרון, ואני בצד הימני. טוב?"

"תודה רבה!" פניו של נוויל הוארו.

הרמיוני התחילה לשאול את כל האנשים, והגיעה לתא כמעט אחרון בשורה שלה. ברגע שפתחה את הדלת היא אמרה: "סליחה? ראיתם פה אולי קרפד? קוראים לו טרבור והוא הקרפד של נוויל. נוויל איבד אותו-אוו, אתה הולך לעשות קסם? אני יכולה גם לצפות?" הרמיוני אמרה במהירות. היו שני בנים באותו הקרון: אחד מקלוני בעל שיער שחור, משקפיים עגולות וצלקת ברק על מצחו, והשני ג'ינג'י, לבוש בבגדים מרופטים, בעל כתם לכלוך ענקי על האף, מחזיק שרביט בידו ומצביע על העכברוש שלו.

"אהם... זה קסם שאחי הגדול פרד לימד אותי.." הילד מלמל. הרמיוני התיישבה מולו והוא אמר: "יש רע, יש טוב, תהפוך את העכברוש הזה לצהוב!"

העכברוש רק הועף קצת קדימה.

"זה הכל? אתה בטוח שזה כישוף אמיתי?" הרמיוני שאלה. "אני הרמיוני, דרך אגב. מי אתם?"

"אני רון וויזלי." הילד הג'ינג'י אמר.

"ואני הארי. הארי פוטר." הילד השני אמר.

"ה'הארי פוטר'?" הרמיוני נדהמה. היא קראה שהוא מתחיל ללמוד בהוגוורטס בנביא היומי, אותו הוריה הרשו לה לקבל פעם ביום. היה רשום שם גם את הסיפור שלו. "מדהים! עכשיו תנו לי להראות לכם איך עושים כישוף אמיתי." היא הצביעה בשרביטה על משקפיו השבורות של הארי ואמרה: "רפארו!" והמשקפיים תיקנו את עצמם.

"שווה!!" רון צעק. הרמיוני קמה ממקומה ואמרה: "טוב, אם לא ראיתם את הקרפד של נוויל, אני אלך מכאן." אך ברגע שיצאה וסגרה את הדלת אחריה היא התחרטה, פתחה אותה שוב ואמרה לעבר רון: "יש לך לכלוך על האף." היא הצביעה על מקום הלכלוך, והלכה משם לעבר המסדרון, שהתרוקן כי כולם כבר מצאו מקומות.

כשהלכה אל הקרון הבא, הרמיוני חשבה כמה מסכן דראקו. המשפחה שלו טהורת דם, והיה בכלל אסור לו להתחבר איתה ועם סיימון. הוא לא רצה לעזוב, הוא היה חייב. בדיוק כמו שהוא אמר. אם לא, איך הוא היה שולט בכוחות שלו?

לפתע היא שמעה קול מוכר מאחוריה.

"...אז למה אתה יושב עם בוגדי דם בתא, פוטר? תכף גם תשב עם בוצדמים מלוכלכים..."

"אני חושב שאני יודע לזהות מי באמת מלוכלך, כאן, מאלפוי."

הרמיוני הסתובבה, וראתה שמול הקרון שבו ישבו הארי פוטר ורון וויזלי עומד החבר הכי טוב שלה, ולידו שני ילדים מגודלים.

"איך אתה מעז לדבר אליי ככה?" דראקו כעס.

'כל הכבוד דראקו!' הרמיוני חשבה. 'תראה לו!'

"אני אומר לך, תכף תשב עם בוצדמים מגעילים, מלוכלכים ונוראיים. בואו, קראב, גויל!"

הרמיוני חשבה על המשפט הזה. היא קראה קצת ספרות קוסמים בקיץ, ולפי מה שהיא הבינה, היא נחשבת ל'בוצדמית'.

'זה אומר שזה מה דראקו חושב.. ע..עליי?' היא חשבה, לא מצליחה לעצור את דמעותיה. ברגע שדראקו ראה אותה דמעות חדשות זלגו שוב, והיא רצה משם.

"הרמיוני!" דראקו קרא, מתעלם לחלוטין מקראב וגויל. איך היא הגיעה לשם? היא גם הולכת להוגוורטס?

הוא נזכר ברגע שנפל מהצוק, לפני שנה, כשהרמיוני אמרה לו לשים לב לדברים. הוא בהחלט היה צריך להתחיל בכך.

דראקו הבין שפגע ברגשותיה. הוא ניסה לחפש אותה, אך לא זכר לאיפה היא רצה, ולאיזה תא היא נכנסה.

הפעם הראשונה שהרמיוני באמת שנאה את דראקו מאלפוי הייתה כשהיא הייתה בת שתיים עשרה. היא הלכה לצפות בהארי משחק קווידיץ', ולפתע ראתה את הקבוצה של סלית'רין מתקרבת אליהם.

"היי חברה!" היא קראה לעבר הקבוצה. "יש לכם אורחים לא רצויים!"

"מה אתם עושים פה?" אוליבר ווד, הקפטן של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, אמר.

"יש לנו מחפש חדש, אז אנחנו צריכים לאמן אותו." מרקוס פלינט, הקפטן של קבוצת הקווידיץ' של סלית'רין, אמר באותו הטון.

"אבל שריינתי את המגרש עד לסוף היום לקבוצה שלי!" אוליבר קרא בכעס. "אתם לא יכולים פשוט לקחת אותו!"

"יש לנו אישור מפרופסור סנייפ." פלינט אמר בחיוך ניצחון. הרמיוני ורון התקדמו לעברם כשפלינט הביא לאוליבר את האישור.

"שיהיה." אוליבר אמר בעצבים. "אפשר לפחות לראות מי המחפש החדש שלכם?"

"זוזו!" פלינט ציווה על חבורת הבבונים ששימשה כקבוצה. כולם זזו, והרמיוני ורון הספיקו לבוא בדיוק כדי לראות אותו.

"מאלפוי!" הארי קרא בתדהמה. דראקו חייך חיוך שחצני ואמר: "רואים את המטאטאים של הקבוצה?" –המבטים של כולם הופנו כלפי המטאטאים השחורים-כסופים, "אבא שלי קנה אותם במתנה לקבוצה. זה דגם נימבוס אלפיים ואחת!"

"לפחות בקבוצה של גריפינדור מתקבלים על פי היכולות האמיתיות שלך, לא לפי הגודל או לפי כמות הכסף שלך." הרמיוני פלטה בעצבים, אך הצטערה שדיברה, כי היא באמת רצתה להשלים עם דראקו.

דראקו לא האמין למשמע אוזניו. הוא התעצבן כל כך ששכח אל מי הוא מדבר: "אל תתערבי, חתיכת בוצדמית!"

אבל מיד התחרט בעצמו על מה שאמר. הוא לא התכוון.

זה היה מאוחר מידי: הרמיוני כבר בכתה, ורון וויזלי התקרב אליו עם השרביט השבור שלו וצעק עליו: "תאכל חשופיות, מאלפוי!"

'וזה באמת יגיע לי...' דראקו חשב לעצמו, אך במקום שהכישוף של רון יפגע בו הוא פגע ברון עצמו, ורון פלט חשופית ענקית מהפה שלו.

הרמיוני נתנה בעיניים האפורות של דראקו מבט קפוא אחרון שגרם לו לצמרמורת, ואמרה בלי קול כשאף אחד לא מבחין: "אני שונאת אותך." וגררה משם את רון לעבר הבקתה של האגריד.

'מה עשיתי?' דראקו חשב בזעזוע. 'איך נתתי לזה להתדרדר למצב הזה?'

הפעם הראשונה שזה התדרדר לאלימות פיזית הייתה כשדראקו והרמיוני היו בני שלוש עשרה.

"...הכל באשמתי. אני הסתבכתי בדיבורים. הם כולם ישבו שם בגלימות השחורות שלהם, ואני כל הזמן הפלתי שמה את הדפים שלי ואני שכחתי את כל התאריכים ההם שאת הרמיוני רשמת בשבילי. ואז לוציוס מאלפוי הוא עמד שם והוא אמר את שלו, והוועדה עשתה בדיוק מה שהוא אמר להם לעשות!"

"אל תשכח שיש עוד ערעור!" רון אמר בתקיפות. אמצעי הבטיחות שננקטו בבית הספר בגלל כניסתו של סיריוס בלק למגדל גריפינדור גרמו לכך שהארי, רון והרמיוני יכלו לדבר עם האגריד רק בשיעורים בטיפול בחיות פלא. "אסור לך לוותר כבר עכשיו, אנחנו עובדים על זה!"

הם היו בדרכם לטירה עם שאר התלמידים. לפניהם ראו את דראקו מאלפוי הולך עם קראב וגויל, ומדי פעם מביט לאחור וצוחק בבוז.

"זה לא יעזור כלום, רון," אמר האגריד בעצב כשהגיעו אל מדרגות הטירה. "הוועדה הזאת שמה היא בתוך הכיס הקטן של לוציוס מאלפוי. אני רק נשאר לי לדאוג שהזמן שנשאר לביקי לחיות הוא יהיה הזמן הכי מאושר בחיים שלו. זה מה שאני חייב לו..."

האגריד הסתובב ומיהר בחזרה אל הבקתה שלו, פניו כבושים במטפחת שלו.

"תראו אותו מיילל!"

דראקו, קראב וגויל כנראה עצרו ליד דלתות הכניסה כדי לצותת לשיחה שלהם.

"ראיתם בחיים שלכם עלוב נפש שכזה?" אמר דראקו. "והוא עוד אמור להיות מורה שלנו!"

הארי ורון עשו שניהם צעד נזעם לכיוונו של דראקו, אך למרבה ההפתעה הרמיוני הגיעה לשם ראשונה – פלאק!

היא הנחיתה סטירה על פניו של דראקו בכל הכוח שהצליחה לגייס. דראקו מעד לאחור וכמעט ונפל. הארי, רון, קראב וגויל עמדו המומים כשהרמיוני הרימה שוב את כף ידה.

"שלא תעז לקרוא להאגריד עלוב נפש, חתיכת פחדן – שקרן – " היא התכוונה לכל מילה שצעקה.

"הרמיוני!" רון אמר בקול חלוש, וניסה לתפוס את ידה לפני שתנחית עוד מכה.

"רד ממני רון!"

הרמיוני שלפה את שרביטה.

דראקו פסע לאחור. קראב וגויל, מבולבלים לגמרי, הביטו אליו וחיכו להוראות.

"קדימה," מלמל דראקו, ותוך דקה נעלמו שלושתם במסדרון שמוליך למרתפים.

'מעולם לא המעטתי בכוחה של הרמיוני,' דראקו חשב באימה, כשהוא קראב וגויל רצו למרתפים של סלית'רין, 'אבל מעולם לא ציפיתי שזה יתדרדר לאלימות. וואו, זה ממש כואב!'

הוא התאפק לא להתלונן בקול, כדי שקראב וגויל הסתומים האלה לא יחשבו שהוא רכרוכי.

אוי, כמה שהוא התגעגע אליה. הוא התגעגע לכל דבר בה. אפילו למשחקי הכדורסל שלהם. הוא ריחם כל כך על סיימון המסכן, כי גם כאשר הוא והרמיוני היו בקיץ בביתם, רחוקים מכל החברים של הרמיוני או החברים שלו, הם לא יכלו להסתדר ביחד, והסכימו להיות עם סיימון רק כשהצד השלישי לא היה מגיע.

הוא גם ריחם על הרמיוני בלי שאף אחד ידע. כל מה שהיא עברה, והיא רק בת שלוש עשרה. איך זה יכול להחמיר?

הפעם הראשונה שדראקו הבין שהוא מאוהב בהרמיוני הייתה כשהם היו בני ארבעה עשר, בנשף חג המולד שנערך לכבוד טורניר הקוסמים המשולש.

כמה שבועות קודם לכן דראקו כישף את שיניה של הרמיוני כדי שיגדלו לגודל של מחבטי טניס, אך הקללה לא כוונה אליה, אלא אל עבר פוטר, החבר המעצבן שלה. הרמיוני בהתה בו בכעס בזמן שחבריה גררו אותה למרפאה.

הוא לא הבחין שמדאם פומפרי הקטינה לה את השיניים כדי שיראו יפות יותר, רק בנשף עצמו הוא קלט את זה.

פנסי עמדה לידו, ידה משולבת בידו כשמקגונגל קראה: "המתחרים לכאן, בבקשה!"

הקהל המפטפט זז כדי לפנות למתחרים את הדרך. הפרופסור מקגונגל , בגלימת טקס אדומה מבד סקוטי משובץ ובזר דרדרים מכוער למדיי סביב שולי כובעה, אמרה להם לחכות בצד בזמן ששאר התלמידים יכנסו.

דראקו בחן את המתחרים: פלר דלאקור ורוג'ר דייוויס המחייכים נעמדו במקום הקרוב ביותר לכניסה; דייוויס נראה כל כך המום שהתמזל מזלו להיות בן זוגה של פלר, עד שבקושי הסיט ממנה את מבטו. דראקו גלגל את עיניו בבחילה. סדריק דיגורי וצ'ו צ'אנג המחייכים גם הם עמדו אחרי הזוג הקודם, אך היופי של פלר גרם לצ'ו לא להיראות מיוחדת ולדראקו אפילו לא להתרכז בהם, אלא לעבור לזוג הבא.

הו, יופי. פוטר... ומי זאת שם איתו? פרוואטי פאטיל? באמת.

הוא בחן את הזוג האחרון. היו אלה ויקטור קרום בחליפה משונה אך יפה, כמו של חייל צרפתי, וכשהסיט ממנו את מבטו עיניו נפלו על הבת שעמדה לידו. פיו נפער לרווחה.

זאת הייתה הרמיוני.

אבל היא לא נראתה כמו הרמיוני. היא עשתה משהו לשיער שלה; הוא כבר לא היה מקורזל ונפוח, אלא חלק ומבריק, ואסוף בפקעת אלגנטית על עורפה. היא עטתה גלימה עשויה בד דקיק בצבע כחלחל-סגלגל, והחזיקה את גופה אחרת, איכשהו – או אולי זה רק נראה כך בגלל שלא סחבה על גבה עשרים ספרים, כמו בדרך כלל. היא גם חייכה – אומנם חיוך קצת מתוח – אבל הצטמצמות שיניה הקדמיות הייתה בולטת עכשיו הרבה יותר. דראקו לא הבין איך לא הבחין בכך קודם.

ברגע שהמתחרים נכנסו כשכולם ישבו, כל המבטים נתלו על הרמיוני, ובנות בהו בה בתדהמה כמעט מעליבה. דראקו הסתכל על פנסי, שעל פניה היה מרוח מבט המום והיא פתחה את פיה בתדהמה.

דראקו לא הצליח לתאר במילים את ההרגשה שחש. הוא לא ידע באיזה מילים הוא יוכל להחמיא להרמיוני... היא הייתה כל כך יפה...

'על מה אתה חושב??' הוא כמעט וצעק לעצמו במחשבותיו. 'אתם אמורים להיות אויבים!'

הוא הסתכל על הארי, שהלך אחרון בשורה, והארי החזיר לו מבט שאמר: "אין לך מה להעיר, אהה, מאלפוי?"

דראקו קינא בויקטור קרום יותר מהכל עכשיו. גם שחקן קווידיץ' מפורסם לפני שסיים תיכון; הוא גם משתתף בטורניר הקוסמים המשולש, שהמנצח בו זוכה בתהילת עולם; וגם כל הבנות נמרחות עליו כמו משחת נעליים על נעליים יוקרתיות, במיוחד זאת שהוא חושק בה.

'חושק בה?' הוא חשב בזעזוע. 'ממתי אני "חושק" בהרמיוני? אני לא מאמין!' הוא כעס על עצמו בזמן שפנסי גררה אותו לרקוד.

הפעם הראשונה שדראקו והרמיוני התנשקו הייתה בשנתם החמישית, כשהיו בני חמש עשרה.

הרמיוני עדיין תיעבה את דראקו עד עמקי נשמתה – הרגשה שלא הייתה הדדית מבחינת דראקו, אם כי הפוכה – אך לא שכחה את אותם הזמנים הטובים.

היא התכתבה כל הזמן עם סיימון, כשדראקו לא ידע על כך אפילו. היא תמיד הייתה מבלה איתו בקיץ הרבה יותר מדראקו, ותמיד הייתה מספרת ומעדכנת אותו במה שקורה בינה לבין דראקו.

בשעת לילה מאוחרת, בערך באמצע השנה, הרמיוני קיבלה ממנו עוד מכתב.

H היקרה,

איך התדרדרתם למצב כזה? עכשיו הוא מוריד נקודות לבית שלכם בכוח? תסלחי לי שלא הבנתי את רעיון הבתים. הוא קצת מוזר.

אני גם לא מבין למה אנחנו מתכתבים בעזרת ינשוף... אבל אם אמרת שאת חייבת... אז את חייבת.

אמברידג' נשמעת ממש ממש מרשעת. אני מקווה מאוד שתוכלי להתנקם בה! עדיף כמה שיותר מהר!

אני נוסע ביום שבת למשחק כדורסל של הקבוצה האהובה עליי, ואת לא תאמיני – זכיתי בכרטיסים למאחורי הקלעים! אני ממש לא מאמין!

זה היה חלום שלי לפגוש את השחקנים המדהימים האלה, שמנצחים בכל משחק, ובעלי שיתוף פעולה מדהים.

אפרופו שיתוף פעולה, אני באמת חושב שאת ודראקו צריכים להשלים.

ממני,

סיימון.

הרמיוני חייכה. סיימון הוא כזה תמים. טוב, כמובן שהיא לא יכלה לספר לו שהיא ודראקו הפכו להיות אויבים מהרבה סיבות, כמו שהוא מתעב את החברים הכי טובים החדשים שלה, שהם באים מרקעי חיים שונים ושהם באים גם מבתים עוינים... הוא לא יבין בכלל.

היא התיישבה מול שולחן הכתיבה שלה, הדליקה את מנורת הנפט שלה בעזרת שרביטה, וגרמה לאורה להתעמעם, כדי לא להעיר את השאר.

סיימון היקר,

ההתדרדרות הזו הייתה ארוכה... כבר סיפרתי לך הכל! והוא מוריד לנו נקודות כי הוא לא מחבב אותי. וכי אמברידג' המרשעת הזאת נותנת לו את הכוח לעשות את זה.

אוח... אני אשמח לטפל בה ברגע שאוכל. היא מכשפה אמיתית! נוראה כל כך...

באמת? אתה הולך לראות משחק של האייטינז'! אוי, הלוואי שיכולתי לבוא איתך – אני עדיין מעריצה אותם, אל תשכח.

ואתה הולך לפגוש אותם?? אני כל כך מקנאה. איזה כיף לך! אני רוצה את כ-ל הפרטים. ותגיד לי אם העיניים של ראלף באמת כחולות.

אני לא יודעת אם אנחנו יכולים להשלים, S. המצב כבר נהיה בלתי הפיך.

באהבה,

הרמיוני.

ביום ראשון, שלושה ימים לאחר מכן, הרמיוני קיבלה את החדשות המרעישות. ברגע שהינשוף של בית ספר חזר היא איכשהו הרגישה שמשהו לא בסדר – כי המכתבים של סיימון מגיעים רק בלילות. היא פתחה את המכתב במהירות, ובמבט ראשון היא ראתה שכל המכתב מכוסה בדמעות. כשהיא מתעלמת ממבטיו של רון, וקראה אותו, כשהיא הולכת ונדהמת, ודמעותיה מתחילות לזלוג:

להרמיוני היקרה.

זאת אמא של סיימון שכותבת לך את המכתב הזה, בידיים רועדות. אתמול, כשחזרנו מהמשחק של האייטינז', סיימון כל כך התרגש. הוא לא הפסיק לומר לי שאת רוצה לדעת באיזה צבע העיניים של ראלף, ושכל כך התרגשת בשבילו. הוא בדק בשבילך את הצבע, והעיניים של ראלף כחולות.

הכל קרה באשמתי. לא התרכזתי בנסיעה וחציתי את הרמזור כשהוא היה אדום. משאית התנגשה בנו בצד המכונית. סיימון ישב בצד הזה. אני לעולם לא אסלח לעצמי.

איך יצאתי מזה בחיים, אני לא יודעת. הרגליים שלי מרוסקות עד העצם, והרופא אומר שלעולם לא אוכל ללכת שוב.

סיימון קיבל מכה בגולגולת, ומת במקום. אני באמת מצטערת שזו הדרך שאני מבשרת לך על מותו. לפחות הילד שלי לא סבל הרבה.

כשחזרנו מהמשחק הוא התחיל לכתוב בשבילך מכתב תשובה. אשמח מאוד אם תקראי אותו.

ההלוויה תתקיים מחרתיים, אם תרצי לבוא. אנא הודיעי גם לדראקו.

בצער רב,

ג'סיקה סיילד.

הרמיוני ההמומה קראה שוב את המכתב, לא מאמינה למה שכתוב. אבל היא זיהתה את הכתב – הוא בוודאות היה של ג'סיקה. למה שהיא תמתח אותה בצורה כזו? היא פנתה מהר לקרוא את המכתב השני, שהיה לא גמור וחרוך מכל הכיוונים:

להרמיוני היקרה,

אני זוכר, סיפרת לי הכל. אבל אתם יכולים לנסות להסתדר!

את יודעת, סוף סוף הבנתי איפה את ודראקו לומדים. אתם בהוגוורטס! ההוגוורטס!!

אני נשלחתי ללמוד בבית ספר לקוסמים גודשטייר, שבאמריקה... איך זה שלא סיפרנו אחד לשני עד עכשיו? אני אומר לך – אנחנו צריכים להתחיל לשים לב לדברים.

לא הבנתי למה את מתעקשת להשתמש בינשופים כי חשבתי שאת לא מכשפה.. איזה מצחיק, הא?

אמא אומרת שז

"מה? איפה ההמשך?" היא כרגע גילתה שסיימון הוא קוסם, ולא האמינה למה שקראה.

"מי זה... סיימון?" רון שאל בתדהמה.

"איך זה קשור למאלפוי?" הארי היה המום. שניהם לא הספיקו לקרוא את המכתב השני עד סופו כי הרמיוני חטפה אותו ורצה משם, בוכה.

"הפעם היחידה שראיתי אותה בוכה ככה הייתה בשנה הראשונה..." רון מלמל לעבר הארי.

"כשאתה העלבת אותה." הארי טרח להזכיר לו. "מי היה סיימון הזה?"

"על איזה סיימון אתה מדבר, פוטר?" קולו של דראקו נשמע מימינם, הם הסתובבו והארי ענה: "לא עניינך, מאלפוי."

"כרגע ראיתי את גריינג'ר בוכה? איזה בוצדמית." הוא אמר והלך משם. למה הרמיוני בכתה? לא היה לו מושג. ולמה פוטר דיבר על סיימון? גם לא היה לו מושג.

בערב של אותו היום הרמיוני גיבשה החלטה: אף על פי שהיא שונאת אותו, היא חייבת לומר לו. היא חייבת להראות לו את המכתב.

בגלל שהשעה הייתה מאוחרת, הרמיוני לקחה את המכתב ושמה אותו בכיס גלימתה, והחליטה לרדת לשתות שוקו חם ולספר לדראקו מחר. היא לקחה את גלימת ההיעלמות של הארי מחדרו כשראתה שהוא ישן, ויצאה מחדר המועדון.

אך ברגע שהיא הגיעה למרתפים, אל מול תמונת השמן של הפירות, והורידה ממנה את גלימת ההיעלמות היא שמעה שיעול מאחוריה.

"ובכן גריינג'ר," דראקו נחשף מבין הצללים. "מה את עושה ליד המטבחים בשעה כזו?"

"לא עניינך." הרמיוני אמרה בקול קר. "אבל... רציתי לדבר איתך, מאלפוי.. לגבי-"

"ולמה שאני ידבר איתך, גריינג'ר?" הוא גיחך ברוע.

"זה... זה בקשר לסיימון..." היא גמגמה, ולא הצליחה לעצור את דמעותיה. היא יודעת שהיא לא תוכל לומר שהוא מת, כי זה כמו להודות בכך.

"הרמיוני? למה את בוכה?" הוא שאל.

"אל תקרא לי ככה." היא כעסה. היא חיטטה בכיס גלימתה והוציאה משם את המכתב. "קח. תקרא בעצמך." תוך כדי שהיא מסיתה את ראשה הצידה ומוחה את דמעותיה בעזרת קצה שרוולה.

"מ...מה?" דראקו ההמום אמר ברגע שסיים לקרוא את המכתבים. הוא קרא אותו שוב ועשה את המעשה הכי פחות צפוי: הוא קרס על הרצפה ונשען על הקיר הקרוב אליו. "אני לא מאמין." הוא קרא.

"גם אני לא מאמינה..." הרמיוני, לא מודעת למעשיה, התיישבה לידו. "ההלוויה תהיה מחרתיים... או אולי מחר, אין לי מושג מה השעה."

"אני יודע לקרוא, גריינג'ר." הוא הסתובב כדי להביט בה בבוז, אך גילה שפרצופיהם יותר מדיי קרובים אחד לשני, והוא הסיט את מבטו במהירות והסמיק.

"מאלפוי? אתה כרגע הסמקת?" היא פרצה בצחוק.

"זה ממש לא רגע לצחוק עליו, גריינג'ר." הוא אמר בקול קצת מוזר לטעמה, וברגע שהיא הסתכלה על פרצופו היא ראתה דמעה, בודדת, זולגת על לחיו החיוורת והמבריקה.

"אתה... אתה בוכה?" היא שאלה בתדהמה.

"לא גריינג'ר. הלחיים שלי נוזלות. זה מעיד על שמחה-" אך המשפט שלו נקטע כשהרמיוני תפסה אותו ומשכה אותו לחיבוק.

המום במיוחד, הוא נתן לידיו לנוח סביבה, וחיבק אותה בחזרה. אף אחד לא רואה בכל מקרה. אם הוא היה רוצה לשבור את המסורת טהורת הדם של משפחתו עם הרמיוני זה בהחלט מה שהוא לא היה עושה. הוא היה נתפס על משהו יותר רציני מחיבוק...

"את... את גם בוכה?" הוא שאל כששמע את הרמיוני מושכת באפה.

"כל פעם שאני רואה מישהו בוכה אני בוכה. חשבתי שאתה יודע את זה." היא אמרה, קולה מחויך. הם התנתקו מהחיבוק וישבו אחד מול השני, בוהים בעיניים של אלו שמולם.

זה קרה מהר מידי; לא היה ברור מי היה זה שהתחיל: דראקו נשען לעבר הרמיוני, והיא התקרבה אליו, ושפתותיהם נפגשו. בהתחלה זאת הייתה סתם עוד נשיקה ארוכה ומלאת כאב אובדן, אך לאחר מכן, עכשיו הרמיוני הייתה בטוחה שדראקו התחיל, הנשיקה הפכה סוערת יותר, ודראקו אחז במותניה וקירב אותה אליו. היא העבירה את ידה בשערותיו, ובידה השנייה שרטה את גבו.

בלי לשים לב למעשיהם או להתנתק זה מזו, דראקו דחף את הרמיוני לעבר הקיר, מנצל כל רגע כדי לנשק אותה, יודע שברגע שהיא תקלוט את מי היא מנשקת הוא הולך לחטוף.

הרמיוני לעומת זאת, הייתה בעננים.

'הוא מנשק מצוין...' היא חשבה. 'מממ... דראקו...' שנייה מזהרת של דממה בתוך ראשה של הרמיוני, וזה היה הרגע שבו היא קלטה. 'איו, אני מנשקת את מאלפוי!!'

היא דחפה אותו ממנה בגסות.

"מה אנחנו עושים??" היא שאלה אותו באימה. המבט של פרצופו של דראקו נראה לא מסופק. "אני הולכת לדמבלדור. הייתי מעדיפה שתישאר פה, אבל אם אתה רוצה – "

"אני בא איתך." הוא אמר, ושניהם קמו מהרצפה והתנערו.

"אל תזכיר את זה יותר בחיים." הרמיוני לחשה לעברו בזמן ששניהם הלכו והגיעו למשרד של דמבלדור.

"אבל... מה הסיסמא?" דראקו ציין כשהם נעמדו מול פסל הנשר הדומם.

"כן..." הרמיוני התיישבה ליד הקיר, נשענת עליו, עם רגל אחת מתוחה קדימה ואת השנייה היא חיבקה. "נצטרך לחכות ולראות אם הוא יצא מכאן מתישהו."

דראקו התיישב לידה. "זה אומר שאנחנו הולכים להתמזמז שוב?"

פלאק!

"אוקי," הוא אמר, מחזיק בלחיו הכואבת, "כנראה שלא..."

בבוקר היום שלמחרת, דראקו התעורר כשהרגיש בעיטה חלשה בצד גופו.

"הֵיי!– הו, שלום פרופסור..." הוא גמגם, ולחייו האדימו כשראה איך הוא נראה: שיער סתור, ראשה של הרמיוני נח על כתפו, וידו נחה סביב כתפיה בין סוג מעוות של חיבוק.

"פרופסור, זה לא מה שזה נראה!" הוא העיר את הרמיוני בתזוזה קלה וקם כדי להגן על עצמו. "אנחנו לא עשינו כלום! באמת!"

"תהיה בשקט, דראקו." סנייפ השתיק אותו. "אתה רוצה שאמברידג' תבוא לפה ותתפוס אתכם?" סנייפ כעס. "למה אתם פה בכלל?"

"חיכינו לפרופסור דמבלדור, וכנראה שנרדמנו, פרופסור." הרמיוני מלמלה בעצבים.

"טוב, אני אתן לכם לדבר עם פרופסור דמבלדור. חמש נקודות מסלית'רין על התרועעות עם גריפינדורית, וחמש נקודות לגריפינדור על התרועעות עם סלית'ריני."

"מה?!" דראקו כעס. הרמיוני הוציאה לו לשון.

"ליקריץ' מסוכר.." סנייפ אמר, מחזיק את רקותיו ברחמים. הפסל זז על צירו ונתן לסנייפ, דראקו והרמיוני להיכנס.

"אלבוס...?" סנייפ דפק על הדלת.

"היכנסו!" קולו של דמבלדור נשמע מעבר לדלת. הרמיוני לא ידעה איך דמבלדור ידע שהיו עם סנייפ עוד כמה אנשים, אך שתקה כשהם נכנסו למשרד המנהל.

"תן לי לנחש סוורוס, מתיחה כלשהיא?" דמבלדור שאל. הרמיוני ודראקו גלגלו עיניים ושילבו ידיים באותו הזמן.

"אני מניח... שלא." דמבלדור חייך. "אבל לפי השמועות שאני שומע והמראות שאני רואה, אני לא מוצא משהו אחר משותף בין שניכם."

"פעם היינו חברים מאוד טובים." דראקו אמר.

"פעם." הרמיוני הדגישה בתיעוב, כאילו לילה קודם הם לא התמזמזו.

"אני מבין. ובשביל מה רציתם לדבר איתי?" דמבלדור שאל.

"אממ..." הרמיוני הושיטה לעברו את המכתב של ג'סיקה, ודמעותיה זלגו שוב. בלי משים דראקו חיבק את כתפה והתעלם ממבטיו של סנייפ ההמום.

"אני מבין. ואתם רוצים את רשותי ללכת להלווייתו?" דמבלדור שאל. שניהם הנהנו, והרמיוני התייפחה שוב. "בסדר, ההצעה התקבלה."

השניים הנהנו, לא בטוחים אם כדי להיות שמחים או עצובים במקרה כזה. הרמיוני רק דחפה את דראקו ממנה בגועל ואמרה: "תודה, פרופסור. אני מעריכה את זה מאוד."

הפעם הראשונה שדראקו והרמיוני היו בהלוויה הייתה עצובה במיוחד. היו שם המון אנשים בוכים, גם כמה נערים אחרים, חוץ מהרמיוני ודראקו. פרופסור מקגונגל ליוותה אותם ונשארה איתם עד סוף האירוע, בוכה בלי הפסקה למרות שלא הכירה את סיימון כלל.

גם הרמיוני בכתה הרבה, ועיניה היו אדומות ונפוחות. הם באו להלוויה בלבוש מוגלגי שחור כדי שלא יסתכלו עליהם כמו על משוגעים.

אמא של סיימון, ג'סיקה, נשאה נאום קצר, במהלכו לא הפסיקה לבכות, עד שנשברה וירדה מהבמה עם כיסא הגלגלים שלה. אביו של סיימון החליף אותה. הרמיוני נדהמה לראות שם את חברי קבוצת האייטינז', לבושים בחליפות, ניגשים לדבר עם ג'סיקה.

"זה כל כך עצוב. אני רק רוצה ללכת מכאן." הרמיוני מלמלה. "אני לא חזקה נפשית מספיק בשביל האירועים האלה."

"את כן חזקה." דראקו אמר בקול צרוד משמאלה. "את האדם הכי חזק שאני מכיר."

הרמיוני לא הגיבה.

הפעם הראשונה שהרמיוני הבינה שהיא מאוהבת בדראקו הייתה כשהם היו בני שש עשרה.

הרמיוני הייתה בטוחה, פשוט בטוחה, שהארי הכניס לרון פליקס פליציס למיץ הדלעת בבוקר, אך גילתה שטעתה בסוף המשחק כאשר הארי הראה לה ולרון את בקבוקון השיקוי.

"אז בעצם לא היה כלום במיץ הדלעת שלי?" שאל רון. "אבל מזג האוויר היה מצוין, וזה שפלינט לא שיחק, אתה נשבע שלא נתת לי שיקוי מזל?"

הארי הניד בראשו. רון בהה בו לרגע, ואז התנפל על הרמיוני, מחקה את המשפטים שאמרה רק רגע אחד קודם לכן בקול מעט צווחני: "אתה הוספת פליקס פליציס למיץ של רון הבוקר, לכן הוא חסם את כל הקליעות! – את רואה! אני מסוגל לחסום קליעות גם בלי עזרה, הרמיוני!"

"אף פעם לא אמרתי שלא – רון, גם אתה חשבת ששתית את השיקוי!"

אבל רון כבר הפנה לה את גבו ויצא, המטאטא מונח על כתפו.

"אממ," אמר הארי בשקט שהשתרר פתאום, "שנלך... שנלך למסיבה?"

"לך אתה!" אמרה הרמיוני, ממצמצת בעיניה כדי שלא יברחו לה הדמעות. "רון כבר הגיע לי עד כאן. אני לא יודעת מה בדיוק עשיתי לו..."

ואז הרמיוני יצאה מחדר ההלבשה בסערה.

מה יש לרון האידיוט הזה? לפניי יומיים הוא לחש לה באוזן שהוא מאוהב בה כבר הרבה הרבה זמן, ושהוא לא ידע איך לומר לה. איך כבר היום הוא מתנהג בכזו גסות? לפעמים הבחור הזה כל כך חסר טקט.

היא בקושי הספיקה להגיע למסיבת הניצחון של גריפינדור, וכבר מקאלגן החזיר הזה נעמד לידה והתחיל לגבגב בגבותיו. היא פלטה אנחת תסכול והתיישבה באחת הספות.

אחרי כמה דקות עיניה של הרמיוני התמקדו על ג'יני המרוחקת, שניהלה שיחה עם הארי. היא לא שמעה אותה, אך היא יכלה לקרוא את שפתיה: "מחפש את רון?" היא שאלה בחיוך זחוח. "הוא שם, חתיכת צבוע שכמותו."

הרמיוני הביטה לפינה שאליה ג'יני הצביעה. שם, לעיני כל, עמד רון, זרועותיו כרוכות סביב לבנדר בראון באופן כזה שהיה קשה להבחין אילו מהידיים הן שלו ואילו של לבנדר.

'אני לא מאמינה שהוא שיקר לי ככה!!' הרמיוני כעסה בתוך תוכה. 'גם כן חבר טוב...' היא נזכרה בדראקו, ובמה שקרה שנה קודם לכן. 'את חייבת להוציא אותו מהראש שלך!' היא כעסה על עצמה.

היא קמה כדי לצאת לשאוף אוויר, ותוך כדי התקרבה להארי ולג'יני, והמשיכה לשמוע את שיחתם: "זה נראה כאילו הוא לועס לה את הפנים, לא?" העירה ג'יני בטון מנותק מרגש. "אבל אני מניחה שכולם צריכים להתאמן מתישהו. יופי של משחק, הארי."

היא ראתה עווית בידו של הארי במקום שג'יני נגעה בו, ואת החיוך הפתטי שנמרח על פניו. היא ידעה שהארי וג'יני יהיו ביחד בסוף. זה היה ברור.

היא יצאה מחדר המועדון והתקדמה לכיתה ריקה, במחשבה שקר מידי בחוץ בשביל לצאת.

"אולי אני אתאמן פה קצת." היא לחשה לעצמה. היא התיישבה על שולחן המורה, ומלמלה: "אופונגו-קרייטו!"

קבוצת ציפורים מצייצות וצהובות פרצה מקצה שרביטה והתעופפה סביבה במעגלים בגדלים שונים.

זה היה הרגע שבו הארי נכנס לחדר.

"הרמיוני?"

"אה, שלום, הארי," היא אמרה בקול שברירי, לא מאמינה על כך שרון שיקר לה בכזו אכזריות. "בדיוק התאמנתי."

"כן... הן – אמ – ממש מוצלחות..." אמר הארי.

הרמיוני חיכתה קצת, ואז אמרה בקול טיפה יותר מדיי גבוה ממה שהיא התכוונה: "נראה שרון מבלה לא רע."

"אה... באמת?" שאל הארי. הרמיוני יכלה לראות את הבהלה שמתפשטת על פניו. 'שיט.' הרמיוני חשבה בתסכול. 'הוא חושב שאני דלוקה על רון. הו, יופי.'

"אל תעמיד פנים שלא ראית אותו," היא אמרה. הרי היא גילתה רק בגלל שצוטטה לשיחתו של הארי עם ג'יני. "הוא לא בדיוק ניסה להסתיר את –"

הדלת מאחוריהם נפתחה בבת אחת. למרבה עצביה של הרמיוני, רון נכנס לחדר, צוחק, גורר מאחוריו את לבנדר.

"אה," הוא אמר, כשהבחין בהארי ובהרמיוני, ועצר.

"אופס!" אמרה לבנדר ויצאה מהחדר, מצחקקת. הדלת נסגרה מאחוריה.

דממה איומה וכבדה במיוחד השתררה בחדר.

הרמיוני הסתכלה על רון, שסירב להביט לה בעיניים, ורק אמר בשילוב מוזר של גאווה ומבוכה: "היי, הארי! שאלתי את עצמי לאין נעלמת!"

הרמיוני החליקה וירדה מהשולחן. הציפורים הצהובות המשיכו להקיף את ראשה במעגל מצייץ, כך שהיא נראתה כמו דגם משונה של מערכת השמש, עם נוצות.

"לבנדר מחכה לך בחוץ," שקרן, היא רצתה להוסיף, אך פשוט אמרה את המשפט בשקט. "אל תעכב אותה, היא תרצה לדעת לאין נעלמת."

היא פסעה לעבר הדלת בצעד איטי וגב זקוף. לרגע אחד רון נראה כאילו רווח לו.

'רק רגע,' הרמיוני קלטה, 'הוא שיקר לך, ולא סתם. הוא אמר לך שהוא אוהב אותך, ואז רגע אחר כך הוא יוצא עם מישהי אחרת... והוא אמור להיות החבר הכי טוב שלך! אף אחד לא ישקר להרמיוני גריינג'ר ויצא מזה בחיים!!'

"אופוגנו!" היא צעקה כשהגיעה לדלת, מכוונת את שרביטה על רון עם מבט מטורף. להקת הציפורים הקטנה טסה לעבר רון כמו מטח של חיצים עגלגלים וזהובים. רון פלט זעקת בהלה וכיסה את פניו בידיו, אבל הציפורים תקפו אותו, ניקרו ושרטו כל פיסת עור חשופה בגופו.

"עזבו אותי!" הוא צעק, אבל הרמיוני פשוט פתחה את הדלת בחמת זעם נקמנית, ויצאה.

'אני תמיד צודקת.' היא חשבה לעצמה. 'תמיד.'

אך בכל זאת לא הצליחה למנוע מיפחת בכי אחת להימלט לפני שהשתלטה על עצמה, וחשבה: 'דראקו בחיים לא שיקר לי ככה. אני אולי שונאת אותו, אבל הוא נשאר נאמן לי מאז ומתמיד. דמבלדור אמר פעם משהו על זה שהגבול בין שנאה לאהבה הוא דק ורופף כל כך, עד שלא מבחינים בניהם... אולי...?' הרמיוני הרהרה לרגע, 'לא. זה בטוח.'

הפעם הראשונה שבה הרמיוני ודראקו התוודו על אהבתם הייתה כשהם היו בני שבע עשרה. זה קרה במהלך המלחמה, כאשר הארי, רון, והרמיוני חיפשו את העטרת האבודה של רייבנקלו בתוך הוגוורטס. הם התפצלו לכיוונים שונים כדי למצוא את העטרת, ואחרי דקה הרמיוני הייתה בטוחה שהיא הלכה לאיבוד.

"הארי! רון!" היא קראה, אך איש מהם לא ענה לה.

"דראקו!" קול מאחוריה הוסיף, וכשהיא הסתובבה היא נדהמה לראות את דראקו מאלפוי מאחוריה.

"מה אתה עושה פה??" היא קראה בתדהמה.

"באתי לשאול אותך מה אתם עושים כאן." דראקו שאל בלי הקדמות מיותרות.

"אממ... זה לא עניינך, ואם אתה פה אתה בטח יודע." הרמיוני אמרה בקור והמשיכה בדרכה קדימה.

"הרמיוני, חכי!"

"אל תקרא לי הרמיוני, מאלפוי." היא המשיכה ללכת. לפתע הוא תפס בידה, וסובב אותה אליו. "תעזוב אותי כבר!"

"הרמיוני, אני –" אך הוא קטע את עצמו כשהוא קירב אותה אליו קצת יותר מידי, ושפתותיהם נפגשו.

הרמיוני פקחה את עיניה בתדהמה, אך לאט-לאט סגרה אותן, מתמכרת לנשיקתו המנחמת של דראקו.

כמה דקות הם עמדו שם, ולא רצו להיפרד. אך לפתע, הרמיוני נסוגה לאחור.

"אני מצטערת אני..." היא אמרה מהר, אך אז האטה את קצב דיבורה. "אני לא יכולה..." היא גמגמה.

"יכולת במשך שתי הדקות האחרונות..." דראקו מלמל, וקולו נשמע פגוע.

"אל תבין אותי לא נכון – אני רוצה, אבל לא יכולה. יש לי עולם להציל..." הרמיוני מלמלה, ופנתה כדי להמשיך ללכת.

"אז אני מניח שלא תעני להצעה שלי."

"איזה הצעה?" היא הסתובבה.

"תעזבי את פוטר ווויזלי, תצטרפי אליי." הוא אמר בפשטות.

"לעולם לא." היא לעומת זאת, אמרה את התשובה במהירות אך בנימה שאומרת שהיא שקלה אותה מכל זוויות.

"הרמיוני," הוא גמגם. "תזכרי תמיד."

"לזכור מה?"

"שאני אוהב אותך." הוא חשף את רגשותיו.

הפעם הראשונה שהרמיוני ודראקו התחתנו – טוב, לא הייתה פעם שנייה.

- - - - - - - - - - - - - - -

דה אנד! XD

סוף קצת קיטשי, תאלצו לסלוח לי...

גילסD: