רומן חצוי דם

"אנחנו לא יכולים להמשיך את זה, אתה לא מבין, אני מכשפה"

"מ-מה?" שאל אותה רובין "מה זאת אומרת??"

"מכיר הארי פוטר?"

"כן"

"אז אני מכשפה"

"מה?? הצחקת אותי, אני יוצא עם משוגעת?"

"לא, אני קיבלתי אפילו מכתב, אני אצא להוגוורטס בעוד בערך שבוע"

"מ-מה? אבל אלה רק סיפורים!"

"לא, כנראה שלא, אלה לא רק סיפורים" לן אמרה עם דמעות בעינייה "אני אעזוב, ואנחנו צריכים להיפרד" לן ייבבה

דמעות החלו לעלות בעיניו של רובין "טוב. תמיד ידעתי שאני לא הייתי מספיק טוב בשבילך" הוא בכה "אז... ניפרד?" הוא שאל, ונישק אותה על ליחייה.

"מה- לא! זה לא קשור לזה! אתה היית הבן זוג הכי טוב שהיה ויהיה אי פעם!" הדמעות הגיעו כבר לסנטרה, זולגות באיטיות "פשוט.. אני אלך, ו... פשוט ביי" היא פרצה בבכי תמרורים וקברה את ראשה על רובין,

רובין ליטף את שערה, בעודו מנסה להיראות אמיץ, אבל הוא גם בכה, אפילו יותר ממנה.

לאחר ששניהם גמרו לבכות, לן קמה, והתקרבה אליו, הם כבר היו צמודים, מחזיקים יידים

"טוב." רובין בכה "אז זהו, לא ניפגש יותר?"

"אני תמיד אכתוב לך" לן אמרה וחיבקה אותו

"אם זו מתיחה, חסר לך" רובין הרים את אצבעו באיום.

לן צחקה ומחתה את הדמעות, "אני אוהבת אותך" היא ליטפה את שערו.

"גם אני אותך" רובין ענה בחיוך ומיד לן תפסה אותו, והצמידה את שפתותייהם זו בזו,

וואי, השפתיים שלה כל כך מדהימות. רובין חשב, בעודו מנשק אותה בעדינות.

לן ליטפה את עורפו בעודה מנשקת, ורובין רק חשב על שפתיה המדהימות, ועל כמה שהיא מדהימה.

לן קירבה אותו אלייו והחלה בנשיקה ארוכה, לן ממש תפסה אותו עד שעינייהם היו ממש מילימטרים אחד מהשניה. השפתיים שלו מרגישות ממש רך, ואני אוהבת אותו, היא חשבה בחולמנות.

לאחר הנשיקה לן קמה מהספסל, סידרה מעט את שערה ואמרה לרובין "מתוק, אני לא רוצה לנטוש אותך, רציתי שתעכל, ביי מתוק. ניפגש מחר" היא חייכה , נפנפה בשערה, והלכה משם.

רובין המשיך לשבת על הספסל המום, "היא נישקה אותו! היא ליטרלי נישקה אותו!" הוא חשב, ומיד הביט בשעון "לאזעזל! אחת וחצי בלילה!" הוא צעק, קם, ורץ לביתו.

תבים?

		הפרק הבא