מציאות אחרת

אני מדמיין את עצמי ביומי הראשון בהוגוורטס, כל גופי רועד מהתרגשות הגוברת בדמי, והורי עומדים מחוץ לרכבת ומנופפים אלי לשלום. 
אח, איזה חלום מופלא. 

אני מדמיין את עצמי בחופשות, משחק עם אחי שיכלו להיות לי, מנצח אותם בקלי קלות בקווידיץ' וצוחק, והורי מסתכלים באהבה על בנם האהוב. 
הלוואי שזה היה אמיתי. 

אני מדמיין את עצמי יושב עם אבי, מדבר איתו על חיי, על כשלונותי, ועל מעלותי, והוא מקשיב ומשתעשע מסיפורי על צבא דמבלדור. 
איך הוא היה יכול לצחוק, איך. 

אני מדמיין את אימי מלאת דמעות גאווה על בנה, הבכור, שמתחתן עם אהובת ליבו, ג'יני. 
איך, איך היא הייתה שמחה. 

אך כל זה דמיונות שווא. 
הורי עזבו, ולא יחזרו בשנית. 

לתמיד אחיה בלעדיהם, ללא חיבוקם המחמם, ללא יד תומכת ברגעים קשים, ללא רגעי גאווה אשר היו בוודאי חשים. 

ולפעמים אני חושב, מה אם הורי היו לצידי.