בנו של לורד וולדמורט

"הגיע הזמן, טום."

טום נאנח. "כמה זמן עליי לבקש ממך לא לקרוא לי בשמי השני, סלזאר?"

רוח הרפאים העתיקה חייכה. "כל זמן שתצטרך. אני לא רוצה שתעשה את טעויות אביך. שנאה לשם תתחיל את הדרך, טום."

אדוארד טום רידל הסתובב. "אתם תמיד מזהירים אותי לא ללכת בדרכו של אבי. אתם שונאים אותו ומעריצים אותו כאחד. מדוע? אני רוצה להידמות לאבי, אך לעולם לא לעשות את טעויותיו. אני רוצה להשתמש בקסמים רבי עצמה, אך לטובה. אתה, מייסד בית סלית'רין, היית אדם טוב, עם חולשה לטהרת הדם ושנאו אותך. אתה אמנם השתמשת בקסם אפל, אך למטרות טובות. אני זוכר כל אחת מהקללות שלימדת אותי. אני יודע בעל פה פילוסופיה שלמה על כל אחת מהן. אני הצלחתי לשחזר כמה מקסמיו של אבי. אני יכול להביס תלמיד שנה חמישית בדו- קרב. ובכל זאת, אתה לא גאה בי."

אדוארד היה יפה תואר. אביו היה נאה ואימו היתה יפהפייה- הוא עלה על שניהם. עורו הנחושתי היווה ההבדל היחיד בינו לבין אביו הצעיר. עיניו היו שחורות יותר מלילה ללא ירח, שערו שחור כעורב. שרביט אביו, ללא ספק השרביט העצמתי ביותר שיצר אוליבנדר, היה אחוז בידו. שני אנשים היוו לו שאיפות ומופת- דמבלדור וולדמורט. אדוארד לא ידע זאת, אך בקרוב אלו יהפכו לראשי הצדדים הנלחמים על נשמתו.

סלזאר סלית'רין אמר לו "אני כן. אך אתה לא רואה את הסיבות. בצעירותי, גם אני חשבתי שקסם הוא כל חיי. אך לא כך. אני גאה בך על שהפכת למי שאני שאפתי להיות בחיי. ניצחת באבק שאני הפסדתי בו. נשארת טוב. מידי חודש לקחת שיקוי פולימיצי ושוטטת בטירה. היית יכול לפגוע בהם, אך התגברת על אביך. כעת, היום, יגיע יומך הראשון בבית הספר. אחד הפגעסוסים יעמיס אותך על הרכבת באמצע הדרך.

הארי פוטר, המושיע-"

"זה שהרג את אבי." אדוארד אמר בקור.

"אך בכך הציל את כולנו. זכור, הוא ניסה לדבר על לב אביך. בכל אופן, הא ייתן לך את החלק האחרון בירושתך. וכעת, זכור- אני תמיד אעקוב אחריך. אם תהייה בצרה אעזור לך. זמן אותי רק אם תהייה בבעיה רצינית."

"אז עכשיו אני יוצא."

"אכן. להתראות, אדוארד."

אדוארד כיוון את שרביטו לדלת. "אלוהומורה." היא נפתחה.

זה היה חדר עגול וקטן. היו בו שתי מזוודות ובהן רכושו של אדוארד וחלון עגול. מחוץ לחלון ריחף סוס שלדי שחור עם כנפיים- פגעסוס.

"להתראות, סלזאר. היית כמו אב לי."

אדוארד עלה על הפגעסוס עם שתי המזוודות ויצא לרכבת.

הארי הביט סביבו בעצבנות. קהל סקרנים הקיף אותו. הוא נשא בידו את התיבה ובה שאריות ההורקרוקסים ואבן האוב והמתין לבנו של האיש שכל מטרת חייו היתה להרגו. כמה אירוני.

הוא ראה פגעסוס שחור נוחת על גג הרכבת, אף שאף אחד אחר לא. טוב, כמה היו יכולים אבל הסתכלו עליו. הוא שמע אדם יורד והתעתק לפני שהילדים הבינו מה קורה.

הוא היה באחורי הרכבת, מביט בילד. דמיונו הרב לוולדמורט ולבלטריקס הצית את זיכרונותיו של הארי. הוא נזכר במעשי הזוועה שביצעו שני אלה. והנה, לפניו עומד בנם. מאוחר מידי, נזכר שהילד הזה הוא אחיין מדרגה שנייה של סנדקו, לפיכך היה אמור להיות גם שלו. הוא נאנח ופתח בשיחה.

"שלום, אדוארד."

"שלום, הו מושיע." אמר אדוארד בלעג. הארי הבחין- בשנאה- שעל חגורתו של הילד תלוי בנדן מפואר שרביטו של וולדמורט. הארי ניחש שהנרתיקים והשקיקים האחרים בחגורתו הכילו חפצי קסם שיכל להפעיל.

"דבר אליי בכבוד. קרא לי אדון פוטר או מר פוטר. אם תרצה, אדוני."

אדוארד חייך. "סלח לי, אדוני. אתה מבין שקשה לי לראות את האדם שהרג את אבי בדם קר."

הוא הרג אלפי אנשים בדם קר, חשב הארי אך אמר "אני מבין, רידל. אך זכור- אביך גרם צער רב לעולם."

"לא ניסיתי להכחיש את מעשיו, אדוני. אני פשוט חושב שהיה עליך להרגו אחרי משפט."

הארי אמר לו "בוא. אני אתאר לך את כל הסיבות לקרב בינינו ואמסור לך את החפצים, אך עליך להישבע לי שלא תגיד זאת לאיש שאינו יודע כבר."

"אתה רוצה שאנדור את הנדר הכובל?"

לראשונה בחייו, השתמש הארי בביאור הכרה. הוא חדר למוחו של הילד במטרה לגלות אם כוונותיו אמת. כן, הילד דובר אמת. הארי החל לצאת כאשר צבת של ברזל סגרה על הכידון המוחי שלו וקולו של הילד נשמע: למדתי הלטת הכרה, אדוני.

הארי ניתק את ההתקפה המוחית ואז אמר "טוב. טוב מאד. כך איש לא יוכל לגלות את הדברים שאומר לך. אין צורך שתנדור את הנדר הכובל- אני רק אטיל עליך טאבו."

הילד הביט בו בסקרנות. "חשבתי שיש צורך באישור של אחד מבכירי משרד הקסמים כדי להטיל טאבו, אדוני."

"אני אחד מבכירי משרד הקסמים."

"שכחתי, אדוני. בוא נלך."

הם הגיעו לתא הסגל, שהיה ריק באותה עת. הארי סיפר לאדוארד סיפור מצונזר, ללא הפרטים על הורקרוקסים או אוצרות המוות. רק אמר לו שאלה היו חפצים חזקים ביותר שהיה צורך להשמיד כדי לפגוע בוולדמורט וזו אבן ששיכולה לזמן רוחות רפאים בתנאי שאתה על תדר רגשי נכון. הוא סיפר שהשרביט שבו וולדמורט ניסה להרוג אותו היה שייך לו ולכן הקללה של וולדמורט חזרה אליו.

כשסיים את הסיפור, אדוארד שתק. הוא שיחק עם שרביטו ולבסוף אמר "כל הזמן הזה, שחשבתי שאתה קוסם חזק אם הצלחת להרוג אותו- הוא הרג את עצמו, בזכות מזלך."

"אתה טועה וצודק. אני אמנם קוסם חלש ממנו. הרבה יותר ממנו. אמנם המזל שיחק לי. אבל יש לי כוח- האהבה."

הוא חיפש בפניו של אדוארד את הבוז שחש וולדמורט לאהבה. להפתעתו, מצא דמעות.

"דמבלדור תמיד דיבר בשבחה של האהבה."

"הכרת את דמבלדור?" שאל הארי, מופתע.

"הייתי מוקפא. הייתי מתעורר ליום ושוב קופא לחודשים. רק בגיל שש זה פסק. חלק מהזמן ראיתי את דמבלדור. אני זוכר אותו. קשה לשכוח את האיש היחיד שראית במשך ינקותך. אחר כך דיברתי עם הדיוקן שלו."

הארי הנהן, מגלה שהוא מרחם על הילד. הוא מסר לו את התיבה. "אין לי מושג למה דמבלדור רצה שתקבל אותם. בכל אופן, בהצלחה."

הארי קם ואדוארד איתו. הם יצאו החוצה והארי כבר החל להתעתק כשאדוארד אמר לו "יש לי שאלה אחרונה."

"זריז." הארי לא גילה סבלנות רבה כלפי הילד.

"האם הורי היו רוחות או שהמשיכו?"

הארי פער את עיניו. "מאיפה אתה יודע כל כך הרבה על תורת המוות?"

"שכחת שמורי היה רוח. סלזאר סלית'רין."

הארי התגבר על הגילוי וענה "אמך המשיכה. היא הייתה אישה אמיצה מאד. אני בטוח שהמשיכה. לפני אביך לא עמדה בחירה." הארי נזכר בתינוק המעוות, שהיה חסר ישע וללא אפשרות לחזור או להמשיך שראה במקום שעוד חשב עליו כ"תחנת קינג-קורס שבשמיים"- רסיס מנשמתו של וולדמורט. שמונה כאלה בוודאי נמצאים שם, מבינים לראשונה מה עשו לעצמם.

"למה הוא לא יכל לבחור, אדוני? והאם הפל לרוח או המשיך?"

הארי שקל את מילותיו בזהירות. "אני לא יכול לספר לך למה. בנוגע לאן הגיע- זה לא ברור. ניתן לומר שהוא נתקע."

ובמילים אלו הסתובב ונעלם.

הפרק הקודם		הפרק הבא