יום ההולדת של וולדי

"שקט!" צעקה בלחישה בלטריקס לסטריינג'. היא ורוב אוכלי מוות (היו חמישה שלא יכלו להגיע כי הם היו באותו הזמן במנוסה ממשרד הקסמים) התחבאו מתחת לשולחן ארוך, ולפתע דלת החדר נפתחה חרישית. בלטריקס לחשה שוב, "הוא בא! מוכנים? שלוש ארבע ו-"

כדי להבין את המצב המשונה הזה צריך לחזור קצת אחורה, ליום שבו וולדמורט ובלטריקס ערכו פגישה בכדי לדון בענייני אוכלי המוות, כחודש ויום ואחת עשרה וחצי שעות ועשרים ושתיים דקות לפני היום שבו בלטריקס לסטריינג' ורוב אוכלי מוות חוץ מחמישה התחבאו מתחת לשולחן ארוך ודלת החדר נפתחה חרישית.

"קולין אולוור - להרוג, הארי פוטר - להרוג," אמר בשיעמום וולדמורט בזמן שסימן וי על כל שם שאמר מתוך רשימה ארוכה של שמות. "נגיני, יש מישהו מסוים שבא לך לאכול? דולוחוב אולי?" הוא חייך חיוך מרושע אל עבר אוכל המוות המפוחד. נגיני, שעד אותו רגע החליקה באיטיות על השולחן הארוך שמסביבו ישבו אוכלי המוות ובראשו ישב וולדמורט, עצרה לרגע ואז התחילה לפלוט קולות משונים. וולדמורט נאנח.

"אמרתי לך, לא אכפת לי מזה." נגיני ענתה לו בעוד קולות משונים. "אני אדון האופל! זה שאין לנקוב בשמו! את חושבת שאני, שרצחתי עשרות אנשים בלי למצמץ, שאנשים פוחדים להגיד את שמי - שלי יהיה אכפת שבעוד חודש ויום ואחת עשרה וחצי שעות ועשרים ושתיים דקות יש לי יום הולדת?" נגיני פלטה ציוץ שנשמע כמו לחישה. "אוף. נו טוב," אמר וולדמורט וסוף סוף פנה אל אוכלי המוות המבולבלים, "נגיני רצתה שאספר לכם שעוד חודש ומשהו יש לי יומולדת. לא שספרתי או משהו, כי ממש לא אכפת לי מאיזה יום הולדת מטופש. ימי הולדת זה בשביל - אה - פחדנים. כן."

אוכלי המוות התלבטו מה להגיד. לאחר שתיקה מביכה של כמה שניות החליטה בלטריקס שהיא חייבת להגיד משהו, ואמרה בהיסוס, "אז - אז כלום? לא בלונים," חשוב לציין שאוכלי המוות השתמשו תמיד בבלונים בימי הולדת. אלה אוכלי המוות אחרי הכל - מה ציפיתם, שהם יחשבו על איכות הסביבה?, "לא עוגה, לא מסיבה?"

"כלום. לא אכפת לי מאיזה יום הולדת מטופש," חזר ואמר וולדמורט. "ועכשיו, מה נעשה בעניין קולין אילוור? אני מתלבט בין לרצוח אותו לבין לענות אותו למוות, חשבתי..."

ביום למחרת התכנסו אוכלי המוות במבוכה והביטו בראש השולחן, שם מקומו של וולדמורט היה עדיין ריק. "הוא בטח מאחר," אמרה לבסוף בלטריקס. כולם הנהנו בהקלה חלקית על שלא הם היו הראשונים לדבר. לפתע נשמע קול קטן.

"אז שום מסיבה."

היה זה אוכל מוות חדש וביישן, שאף אחד לא באמת ידע את שמו. בלטריקס היססה. "כן."

אוכלי המוות נראו מהורהרים. "אנחנו - כלומר - אולי אפשר -" התקשה דולוחוב לבטא את מה שרצה להגיד, אך נראה היה שכולם מסכימים איתו. "נוכל לארגן משהו קטן, רק לציין את יום ההולדת," אמרה בלטריקס בביטחון גובר. "לא יהיה לו אכפת, אני בטוחה."

כולם חייכו, מה שהיה יכול להיות מחזה יפה אם החיוכים של אוכלי המוות לא היו משהו בין "הכלב שלי מת אתמול אבל אני מתגבר על זה" לבין "אני הולך לרצוח את הכלב שלי".

כעבור שבועיים, כשעוד לא הגיעו כולם לפגישת אוכלי המוות השבועית והיו אלה רק וולדמורט, בלטריקס ועוד כמה אוכלי מוות שהתקבצו בפינה בפחד פן יצטרכו לדבר ישירות עם אדונם, בלטריקס אמרה בשקט לוולדמורט, "אדוני - יש לי שאלה. מהו ה- אהמ - הצבע האהוב עליך?"

וולדמורט הופתע. "מה, אם איני טועה זוהי שאלה ששואלים אנשים שמארגנים אירוע כלשהו לאדם שנשאל זאת! ואת וודאי לא מארגנת שום אירוע שקשור בי!" אמר וולדמורט בשפה רהוטה שמהווה ניגוד משונה לשפה בשאר הפאנפיק. ואז הוא חזר לדבר בשפה נורמלית כשאמר, "רגע - את בטח לא מתכננת איזו מסיבת הפתעה ליום ההולדת שלי שחל עוד שלושה שבועות או שבועיים או שבועיים ושלושה ימים ואחת עשרה וחצי שעות ועשרים ושש דקות או משהו כזה בערך?"

"מה?! אני?!" בלטריקס התחילה לצחוק צחוק צווחני שהיה גורם לכל אחד אוטומטית לחשוד שהיא מסתירה משהו. "איפה האמון, אדוני? מה אתה חושב שאני, בן אדם מרושע?" היא הבינה באיחור את הבעייתיות של האמירה הזאת וצחוקה גווע בהדרגה, אך וולדמורט החליט להניח לזה והפגישה התחילה (לא בגלל שהוא רצה מסיבת הפתעה, כמובן.)

ועכשיו אפשר לחזור ליום שבו התחלנו, כשבלטריקס לסטריינג' ורוב אוכלי המוות חוץ מחמישה התחבאו מתחת לשולחן ארוך ודלת החדר נפתחה חרישית. זה היה וולדמורט, כמובן, ולא היה לו מושג קלוש על התוכנית של בלטריקס ואוכלי המוות שהתחבאו מתחת לשולחן. הוא הדליק את האור בחדר באמצעות תנועה של שרביטו, ובדיוק באותו הרגע אוכלי המוות יצאו ממחבואם וחייכו כשהם מחזיקים שלטים ובלונים, מאחוריהם כל החדר מקושט בסרטים נוצצים.

"הפתע-"

"קרושיו!!!"