הרפתקאות הארבעה (הפאנפיק הערוך)

שלום. זה בעצם- החלטתי לערוך את הרפתקאות הארבעה.

וחשבתי, למה לא פשוט לעשות את זה בפאנפיק נפרד?

אז הנה לכם. תהנו.

פרק 1

ניק לא היה מרוצה מהתוצאה.

הציור היה מבולגן מדי- ולא בדרך שבה התכוון. הקווים התפרשו וסטו מדרכם, יוצרים משהו שניק בכלל לא רצה ליצור. הציור נראה… לא גמור?

האור של הבוקר המוקדם היה מושלם בשביל לצייר, אבל ניק פשוט היה עייף ומתוסכל והוא שמע את רשרוש המכתבים אז הוא קם לאסוף אותם.

ניק התכופף. על השטיחון בכניסה לבית היו שלושה מכתבים.

הוא הרים אותם. הוא זרק אותם על השולחן הקטן שמיועד לדואר. הוא חזר לציור שלו ושטף את המכחולים.

הוא כיסה את הקנבס בשמיכה אפורה ישנה והחזיר את הצבעים לקופסא.

השעון של אמא שלו צלצל, והוא שמע אותה נאנחת. הצלצול פסק. נשמעה דפיקה בדלת.

ניק פיהק ודישדש אל עבר הדלת, קורא "אמא, אני פותח את הדלת".  אמא שלו צעקה בחזרה 'מה'? עמום, אבל ניק כבר החליק את מכסה העינית הצידה והתבונן מבעד לעדשה הקעורה.

הוא לא ראה כלום. ניק לחץ בעדינות על ידית הדלת ופתח אותה בחשש מסוים, מבין למה לא ראה מבעד לעינית.

מולו עמד איש קטן בצורה מגוחכת. היו לו משקפיים (שנראו כאילו נשלפו היישר מהמאה ה-18) ושיער לבן מתולתל.

הפרצוף שלו היה כל כך מקומט שפלא אם הוא ראה. הוא לבש משהו שנראה מעט כמו כותונת לילה, אולי גלימת מכשפים? ניק בלע את הצחוק שלו ואמר, מעט בהיסוס: "אמ, שלום?" האיש הסתכל אליו.

"שלום וברכה!" הוא צייץ. הקול שלו היה אפילו יותר מצחיק מההופעה שלו- קול דק, גבוה, צייצני.

"אני פיליוס פליטיק, פרופסור ללחשים וסגן המנהלת בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. אני מציע, שלפני כל דבר אחר, תקרא להורה כלשהו, לאופוטרופוס, ובנוסף, תקרא את המכתב הזה שמונח שם,"

הוא נופף לעבר השולחן הקטן. "אמ," כישוף וקוסמות? " אתה.. תמתין שנייה, בסדר?" האיש צייץ משהו, אבל ניק כבר סגר את הדלת והתקדם במסדרון אל עבר חדר השינה של ההורים שלו. "אמא?" הוא נכנס.

אמא שלו ישבה במיטה שלה, חצי ישנה, שערה מזדקר לכל עבר ומשקפיה עקומים מתחת לידיה שנמצאו על העיניים שלה. היא פיהקה לעברו משהו שיכול להיחשב גם כ'מה, חמוד?' "אמ.יש מישהו בדלת? הוא נראה לי מעט משוגע. גמד כזה, לובש משהו מוזר? הוא אמר שהוא פרופסור וסגן מנהלת בבית ספר לכישוף ולקוסמות..?" אמא שלו הורידה את ידיה מהעיניים וישרה את המשקפיים על אפה. "לא הבנתי, ניק. אתה שואל אותי? ולמה בכלל פתחת את הדלת? הרבה יותר מידי מוקדם בשביל להתמודד עם אנשים אחרים." ואז: " אני צריכה קפה."

אמא שלו השחילה את הרגליים שלה לתוך נעלי בית והתרוממה אל עבר ניק, מחליקה את שערה האדמוני לאחור.

"אמא," ניק יצא אחריה מהחדר, "אני ממש חושב שאת צריכה לבוא איתי לדלת ולפתוח אותה ולדבר עם האיש הזה כי הוא מחכה ו-" אמא שלו הניחה יד על פיו. היא הרימה אצבע באוויר. היא חייכה אליו. "שום דבר לא קורה לפני שאני אשתה את הקפה שלי. אמרת שהוא גמד, לא? אם הוא ינסה להיכנס לתוך הבית לא יהיה לך מסובך במיוחד לעצור אותו, לא? לך תגיד לו שימתין עוד כמה דקות. תשאל אותו מה שלומו. לא יודעת." היא פנתה אל המטבח. ניק שמע את המים בקומקום מתחילים לרתוח. הוא נשף אוויר החוצה. הוא ניגש בחזרה אל הדלת. "סלח לי," הוא אמר לאיש. "אמא שלי תבוא עוד רגע, אדון, אמ, פליטיק, אמרת? " ניק הביט מטה אליו. "שום בעיה!" פליטיק צייץ.

"אם רק תוכל למהר מעט, אני עוד רגע באיחור קל." הוא נופף בשעון שלו. זה היה שעון מאוד מוזר. מאוד, מאוד מוזר. ניק נשען במבוכה על משקוף הדלת, מחכה לאמא שלו שתבוא ותגאול אותו מהאינטרקציה עם האיש הקטן המוזר. היא צדקה, מוקדם מדי בשביל להתמודד עם אנשים אחרים.

כמה דקות של שתיקה נבוכה עברו. במהלכן, האיש הציץ בשעונו בערך מספר הפעמים שניק הציץ בשעונו שלו בשבוע האחרון. אבל, ואת זה כנראה קיבל בירושה מאמו, ניק התייחס לזמן כמושג גמיש, וברוב בימים השעון שלו היה על השידה ליד המיטה או על השולחן איפה שהוא. וכשזכר לקחת את השעון- היה מוריד אותו כל הזמן ושוכח אותו במקומות. בכלל, ניק דיי שנא את השעון, שעון יד, שהיה על היד, ולא היה נוח במיוחד. שעונים היו דבר מעצבן, באופן כללי.

משהו שקוצב את הזמן ומגדיר אותו. ניק היה שונא להיות קצוב ומוגדר. ניק לא חשב שהזמן אוהב להיות קצוב ומוגדר. שעון. איזה חפץ חסר חיים. מכוון לתקתק בקצב מסוים. ניק היה שונא גם את זה.

אמא שלו הופיעה, כוס קפה בידה, קוטעת את מחשבותיו על שעונים. ניק הביט בה כשכבשה חיוך למראה האיש הגמד. היא פרעה את שערו של ניק. "שלום!" פליטיק קרא. "שנזדרז? יש לי עוד כמה אנשים להגיע אליהם.." הוא החליק את המשקפיים במעלה אפו. 

"כן, בוודאי." אמא שלו ענתה, מהנהנת ברצינות. ניק יכל לראות שהיא לא מהנהנת ברצינות, שהיא לא מתייחסת לאיש ברצינות. אמא שלו יכולה ממש להתנשא על אנשים אחרים לפעמים, הוא חשב.

ואז הוא הביט באיש. טוב, הוא לא יכול לצפות למשהו אחר כשהוא לבוש בדבר המגוחך הזה, עם הגובה המגוחך הזה והפנים האלו, שהן מאוד מגוחכות. "אממ. מי אתה?" אמא שלו שפשפה את השיער שלה, שעדיין היה פרוע מהלילה. "קוראים לי פיליוס פליטיק," האיש חייך, "ואני פרופסור וסגן המנהלת בהוגוורטס, בית ספר לכישוף ולקוסמות." ניק היה משוכנע שאמא שלו לא פורצת בצחוק רק בגלל מידה מסוימת של נימוס שעוד קיימת.

"כן, אוקי. ומה אתה עושה פה?" פליטיק הזדקף. "אני יודע שזה ישמע מופרך," הוא צייץ, "אבל אני פה בגלל שהבן שלך קוסם ונשמר עבורו מקום בהוגוורטס. במכתב שם," הוא נופף אל עבר המכתב מבעד לדלת הפתוחה, "הכל מוסבר, ברהיטות כזו שאני משוכנע שתבינו. תקראו אותו רגע?"

תגיבו.