נכד וולדמורט

פרסי:

נ.מ פרסי:
עבר עלי יום רגיל, עד כמה שיכול להיות רגיל לחצוי. קמתי מוקדם בבוקר,התאמנתי בחרב, טיפסתי על קיר הלבה, אימנתי חניכים חדשים.. קיצור כרגיל. אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לים.
אנבת' היום ביום בילוי עם אמא שלי, אז הלכתי לבד. נכנסתי למים..
אחרי שעה בערך, שדיברתי כמעט עם כל סוג אפשרי של דגים ,יצאתי ונשכבתי על המים.
(אני יכול ואתם לא נה נה בננה )
"פרסי" שמעתי קול קורא, מיד קמתי ,ראיתי את אנבת' באיריס נט "הכל טוב?" שאלתי אותה "בערך" ענתה  "יש פה אנשים מוזרים שרוצים אותך"
"אני כבר בא אני רק מסיים פה כמה דברים אחרונים.." "הם אוכלים לך את העוגיות הכחולות" הוסיפה "עכשיו את מדברת, שניה אני שם" סיימתי את השיחה בכך שהעברתי יד דרך הרסס 'אף אחד (עצירה דרמטית) לא אוכל את העוגיות הכחולות שלי בלעדי' חשבתי לעצמי 'מה הדרך הכי מהירה?' והחלטתי ללכת לארוות "באלקג'ק" צעקתי בכל מעורר רחמים "אתה יכול להביא אותי מהר הביתה?, זה מקרה חירום" "בטח בוס לא היית צריך לשאול"
עליתי עליו והמראנו "מה קרה?" שאל אותי בלאקג'ק "אוכלים לי את העוגיות הכחולות" אמרתי אחוז אימה
"אתה מביא לי דונאטס נכון?" שאל בלאקג'ק בקול מלא תקווה, בברור לא מבין את מקרה החירום שנקלעתי אליו "אולי בחזור" אמרתי  "אין זמן עכשיו" "אוקייי" אמר בלאקג'ק ביאוש "תעוף יותר מהר" דחקתי בו והוא הגביר את מהירותו ואז אחרי שתי דקות ראיתי את ביתי ונרגעתי קצת אבל אז הבנחתי שהבית מתקדם במהירות לכיוונינו או יותר נכון אנחנו לכיוונו "תאט" צעקתי אבל בלאקג'ק לא הצליח, שניה לפני ההתנגשות אמרתי לו "תפנה" הוא פנה ואני קפצתי דרך החלון הפתוח והתרסקתי על השטיח, "אני חיי" קראתי והתחלתי לבלוס עוגיות כחולות....
ואז שמתי לב לאנשים המוזרים בסלון שהסתכלו עליי כאילו נפלתי מהשמיים(טוב.. תכנית כן נפלתי מהשמיים אבל....)
"מי אתם ומה אתם רוצים ממני?" שאלתי אותם
והיתה לי הרגשה שהם לא רוצים להזמין אותנו לחופשה.......

הפרק הקודם		הפרק הבא