|
הכול תם במחוז 11, האנשים הצטופפו בבתים, היום לא יוצאים לעבודה, היום הכול שקט, היום אין יוצא ואין בא, היום הכול תם.
כמה אהבו את רו, כמה שמחת חיים הכניסה למחוז, מנגינותיה היו לשם דבר, היא הפכה לסמלם, לכל מאודם, ועכשיו הכול תם.
איש לא פספס את מותה של רו, העולם כאילו דמם כשעל המסך החנית ננעצה בבטנה של רו, איש לא דיבר כשכל זה קרה, איש לא אמר, המוות חזק יותר מהכול.
איש לא פספס את מחוותה של קטניס, אך בכך אין די, החייה של רו לא יחזרו, ושירה לא תעזור בוודאי.
החיים עצרו מלכת, כשהילדה עלתה למרום, כשעל המסך קטניס שרה- הלב התחיל להלום.
הארון הקטן הגיע ברחפת, הגופה מרוטשת, בקושי ניתן לזהות את הילדה הקטנה, מלאת החיים, שצליליה ליוו אותנו כל יום.
בלב כל אחד ממחוז 11 עוברים רגעים במחיצתה
איך עזרה לו אחרי עוד יום עבודה
איך תמכה במירב האהבה
איך עודדה בשיר אחרי יום משבר עצמות
איך חייכה לכל ילד שקיבל מלקות.
כל זה תם בגלל אימת הקפיטול, כל כך הרבה חיים הוא גודע, הכול גווע.
אמן שיום אחד נהיה אמיצים מספיק כדי להתקומם.
המחשבה חלפה בראש כל אחד, אך נוערה מיד- אימה כבר אמרנו.
רו נשארה בלב כל אחד, אך אימת הקפיטול בראש.
כשההלוויה החלה, איש לא דמע, איש לא ניחם את משפחתה.
כל אחד נסכר שוב ברגעים איתה.
אוכפי השקט פיטרלו מסביב, מנסים למנוע התקוממות.
אך כל אזרח דמע מבפנים, אותם לא משקיטים בקלות.
גופה של רו נטמן באדמה, כמה קטנה החלקה.
הכול דמם שנאמו לזכרה, שום מילה חשובה לא נאמרה.
אך בלב כל אחד, אנשים נשים וטף, נצנצה התקווה.
אמן שיום אחד והכול ישתנה, יום אחד עוד נשיר לזכרה
|
0 חרמשים
כותב: 
