כמוך

בס"ד

אם יכולתי להיות חצי ממה שאתה חושב עליי,

יכולתי לעשות כמעט הכול. אפילו ללמוד איך לאהוב.

"היי, קייטי," קרא סיריוס והיא הגיעה מיד.

"תשמעי, אני חושב שזה לא עובד בינינו. אני נפרד ממך." אמר סיריוס בקול מתנגן, מרוב הפעמים שיצא לו להגיד את זה.

חיוכה של הנערה נמוג מיד.

"סיריוס, רגע-" היא החלה, אך הנער שחור השיער כבר הלך.

הוא לא התרגש, הוא עשה את זה כל-כך הרבה פעמים עד שיצא לו שם כ'שובר הלבבות' של הוגוורטס.

היו כאלה שלא סבלו אותו, היו כאלה שהעריצו אותו.

אצל מבפנים, סיריוס בלאק היה חסר אונים. אילו רק ידע מהי אהבה אמיתית?

אף על פי כמות הנערות שיצא איתן, הוא מעולם לא ידע מה פשר לאהוב.

כלומר, הוא אוהב את החברים שלו, הוא אוהב קווידיץ', אבל מעולם לא חש אהבה כפי שכתובה בספרים ההם.

מלבד אולי...

כשראיתי את הדרך בה אתה מתנהג, יכולתי לעשות כמעט הכול. 

אפילו ללמוד איך לאהוב כמוך.

הוא סיים לחבוש את זרועו של סיריוס, אצבעותיו העדינות עוטפות את התחבושת.

"זהו זה, רך- כף." אמר רמוס והביט בדאגה בידו החבושה של סיריוס.

"תודה, ירחוני." אמר לו.

זאת הייתה הנסיעה בחזרה הביתה, וסיריוס לא הפסיק לבהות ברמוס במשך כל הנסיעה.

"אתה בסדר, סיריוס?" רמוס שאל אותו.

"אה?" הוא התעורר ומיהר להחליף את מבטו בקלף צפרדע השוקולד שעל מושבו.

"כן, אני בסדר. פשוט... מתרגש לחזור הביתה." סיריוס ענה בציניות. רמוס חייך.

נראה שהעולם יהיה פשוט חסר אונים בלי החיוך שלו. 

כשחיוכו גווע, היה נדמה שקרן שמש מסתתרת.

אחר כך, שג'יימס סיפר בדיחה וכולם צחקו, סיריוס לא היה יכול אלא להתמוגג למשמע צחוקו המתנגן של רמוס.

אסור לי. פשוט אסור לי, הזכיר לעצמו, ומיהר למקד את מחשבותיו במשהו אחר.

אבל דעתו תמיד הייתה מוסחת מקולו, צחוקו וליבו הטוב של חברו.

היה מוזר לחשוב שהאדם הזה הינו איש זאב.

תמיד חשבתי שאני אמור להיות רע, 

עכשיו אני בטוח שזה נכון.

הוא באמת לא ייחס לזה שום משמעות. שום מחשבה מאשר כמה כיף זה לצחוק על סוורמאוס.

אבל כשראה את דמותו של ג'יימס גוררת את סנייפ הפצוע, שבגדיו היו קרועים, הוא התמלא אימה טהורה.

מה עשיתי? חשב לעצמו. 

המתיחה הזאת יצאה משליטה.

סנייפ יכל להיהרג...

אבל הרי לא אכפת לך מסנייפ, חזר ואמר הקול בראשו.

ואז הוא שב להביט בקרניים.

גם חשבת שלג'יימס לא אכפת, ענה הקול.

הוא בן אדם רע, הוא ידע זאת.

אך למה הוא ציפה? שושלת בלאק... האם זה לא היה מצופה מנער שהיה מיועד לסלית'רין, כמו משפחתו?

חלף לו שבוע, וסיריוס פשוט החל לשנוא את עצמו.

"בבקשה, ירחוני. בבקשה."

"עזוב אותי, סיריוס." ענה רמוס ממיטת האפיריון הצמודה לשלו, שכילותיה מכוסות.

"אתה- אתה חייב להבין-"

רמוס יצא, סוגר את ספרו.

"מה אני חייב להבין?"

"אני- אני מצטער, רמוס. מצטער. מעולם לא חשבתי שזה יוביל לזה. כנראה זה החלק שרע בתוכי- הוא בטח משתלט עליי. ו-"

רמוס הביט בו. "אני לא חושב שאתה בן-אדם רע, סיריוס."

 "אני יודע רמוס, זה- רגע, מה?"

"שמע, סיריוס. אתה לא בן-אדם רע. אתה פשוט לפעמים אתה לא מצליח לקחת דברים ברצינות. ו... כנראה שלא הייתי צריך להתנהג אלייך ככה. אתה... חבר שלי."

"אתה באמת מתכוון לזה?"

הוא הנהן. 

"תודה, ירחוני." אמר סיריוס וחיבק אותו.

ואולי, חשב סיריוס לעצמו בעוד רמוס מחבק אותו, זה היה שווה את זה רק בשביל זה.

כי, אני חושב שאתה טוב. ואני שום דבר לעומתך.

אני... פשוט מוקסם ממך.

זאת הייתה שנתם השביעית. בעוד רמוס, כמדריך, עוזר לתלמידי השנה השניה בשיעורי הבית ליד האגם, 

סיריוס ישב שני מטרים מהם ועישן את הסיגרייה שלו. 

הוא החל לעשן בקיץ, בדיוק שנה אחרי שעשה את הקעקוע שלו.

הוא הרגיש שהוא צריך לאן לברוח, אז השתמש בסיגריות כמפלט.

את האמת שזה היה פשוט מספק, להרגיש את העשן ממלא אותו ויוצא מפיו.

"שים לב, קונור, תכוון את שרביטך כלפי מעלה, ככה." סיריוס שמע את קולו החביב של רמוס מרחוק, והביט בו, מכוון בחיוך את שרביטו של תלמיד בלונדיני מהפלפאף.

הוא לא הבין איך מדריך אחראי שכזה יכל להיות אחד החברים הטובים שלו, 

שכן סיריוס מעולם לא היה אחראי, טוב לב, מודל לחיקוי, דוגמא טובה, או כל דבר אחר שרמוס היה.

"אתה בא היום למסיבה בחדר המועדון, רמוס?" שאל אותו ג'יימס מאוחר יותר.

"אה, בטח!" השיב לו.

הלוואי שידעתי,

סיריוס לקח עוד לגימה מבקבוק הוויסקי- אש שלו.

"פאק, ג'יימס." אמר סיריוס, שיכור למחצה.

"אה, רך כף?" שאל ג'יימס.

"אתה לא מבין!" הוא לוחש ולוקח עוד לגימה.

"מה?"

סיריוס ציחקק.

ג'יימס, שלא היה שיכור (לפחת לא עדיין), ניער אותו קלות.

"אני- אני חושב שאני מאוהב."

"אה, באמת, סיריוס?" שאל ג'יימס בציניות, שידע על מספר הבחורות שסיריוס היה איתם. "במי הפעם?" הוא שאל.

"אני מאוהב ברמוס." הוא אומר, חצי מצחקק.

"טוב, סיריוס," אמר ג'יימס, עדיין מתלוצץ. "אז למה שלא תלך ותגיד לא?" הוא צוחק.

"רעיון טוב." הוא משיב לו.

"היי, רמוס! רמוס!" סיריוס צועק, עד שהוא מוצא את רמוס בפאתי החדר.

"סיריוס?" שואל רמוס, מבולבל. 

"רמוס, אני אוהב אותך!" הוא קורא ולוגם מהוויסקי. 

"סיריוס, אתה בסדר?"

סיריוס מצליח להנהן לפני שהוא קורס, לבסוף.

מה גורם לך לחשוב-

"סיריוס?"

"כן, ירחוני?" הוא עונה מתוך הסיגרייה שלו.

רמוס לוקח לו את הסיגרייה וזורק אותה לאגם.

שני הנערים שכבר נהיו בחורים ישבו על שפת האגם, מביטים בשמי הלילה; 

רמוס מביט בעיניו של סיריוס וסיריוס מתענג על מבטן של עיני הדבש של רמוס, שהיו מספקות משאיפת סיגרייה.

"אתה... אתה באמת התכוונת לזה? שלשום בלילה."

סיריוס שתק למשך חמש פעימות ואז הביט בחברו.

"מה עשיתי שלשום בלילה? בבקשה תגיד לי שזה לא עד כדי כך נורא."

"הירגע, רך-כף, זהה לא היה עד כדי כך נורא." 

"מה היה?"

רמוס הביט בו שוב.

"אתה לא זוכר?"

הוא מניד בראשו. "בטח הייתי שיכור מדי."

"אמרת שאתה אוהב אותי." אמר רמוס והסמיק.

סיריוס שתק שוב.

"סיריוס, בבקשה. תגיד את האמת ואני אנשק אותך כאן ועכשיו."

"רגע- אתה... אתה מרגיש אותו דבר?" שואל סיריוס.

"טוב..." הוא מהרהר.

"יכול להיות?" רמוס משך בכתפיו ותפס את סיריוס לנשיקה סוערת.

אחרי לילה סוער, רמוס וסיריוס ישבו בספה בחדר המועדון, לא מודעים בעליל ללילי וג'יימס בגלימת ההיעלמות מאחוריהם, שעוקבים אחריהם בהתרגשות.

"בקיצור, זה הרבה זמן שאני מרגיש כלפיך דברים." רמוס מסכם.

סיריוס רצה להגיד 'גם אני', אבל לרגשות שהסתיר כל הזמן הזה לא היה מקום מאחורי מילה ריקה כמו זאתי.

הוא נישק אותו שוב.

אתה יודע, רציתי להראות למשפחה שלי שאני שונה מהם. אבל זה מרגיש שאני רק נהיה כמוהם." אמר סיריוס באומללות.

"אתה בחיים לא תהיה כמוהם. אתה טוב מדי בשביל זה." ענה רמוס. "חוץ מזה, ברצינות? רומן עם אדם זאב? עם גבר? אני חושב שזה מספיק בכדי להיות שונה אליהם." הוא הוסיף וחייך.

סיריוס צחק, אך מבפנים עדיין הייתה תחושת ספק כלפי עצמו. הלוואי שהוא היה מושלם כמו רמוס.

שאני כל-כך מיוחד?

ת"בים?

הערה- הפאנפיק כתוב בהשראת השיר "love like you" של רבקה שוגר.