זוכרים

בבת אחת הכול נדם, שבועות ארוכים אורי לחם, עד המוות.

את גופתו קיבלה המושבה בסיום הלחימה, ישנה מדינה יהודית- בזכות אורי וחבריו שחירפו נפשם.

גופתו משוסעת, מוכתמת בדם, אש ותמרות עשן- כזאת תשכל החרב.

עפרה קיבלה את פני הרכב הנושא את גופתו של אהובה, יחד עם הוריו של אורי, כשהגיע, הניחו ידם על הארון, נושאים אותו לעבר המושבה, דומעים, כזאת תשכל החרב.

הלוויה שקטה, אין קול ואין עונה, איש לא מעז לסכם את דמותו של אורי, לדחוס את חייו לכמה משפטי הספד, איש לא אומר דבר, כמה צעיר, כמה יפה, כמה אהוב, כמה חבל שאינו בין החיים, כזאת תשכל החרב.

חבריו יושבים במעגל סביב הקבר הטרי, מנסים לעכל את האובדן.

"אתם זוכרים, אתם זוכרים איך אורי הציל את חייו של ירוחם?" שאל עוזי בקול רועד, כמה שהוא מצטער שלא הספיקו להשליים לפני שהלך לעולמו.

"אתם זוכרים איך אורי התעקש להביא גם את הבנות להכשרת המכי"ם?" שאל יעקב וקיבל הנהונים מחבריו, אין דבר להוסיף על דמותו, הזיכרונות אומרים הכול.

"אתם זוכרים איך אורי הציל את משיח? זה היה מדהים" לחש פיני, כמה חבל שמאז ומעולם חיי עם אורי ביחסים קרירים, כמה הצטער על כך כעת.

איש לא הוסיף לדבר, חבריו וחברותיו של אורי, אוהביו ומכיריו, ישבו סביב הקבר וליבם שותת, מתעמקים בזיכרונות.

"אתם יודעים שאורי סיכן את חייו וכמעט נרצח על מנת להציל אותי מאונס שתיכננו ערבים עליי?" שאלה עופרה בקול בוכים, חושפת טפח מסודותיו של אורי, אין סודות למת, הכול ידעו שבחו.

"באמת?" מתפלאים חבריו "האמנם אורי סיכן את חייו שלא למען אידיאל?" עפרה הטיחה בהם מבט זועם.

"אורי אהב אותי, אהבת נפש, הוא עשה הכול עבורי ואני עבורו, הקרבתו הגיעה לשיאים שלא האמנתי שקיימים בכלל" חבריה הרכינו ראש.

"אתם יודעים שאורי הבריח לירוחם רובה ומסור על מנת שיברח מהמחנה הבריטי?" שאל קול רועם מאחורי המעגל, שומסקי.

חבריו הנידו בראשיהם לשלילה, מעולם לא שמעו על כך, מעולם.

"כן, אורי היה אמיץ יותר משהיכרתם, אורי היה האמיץ באדם" אמר שומסקי והסתובב, מסתיר את דמעותיו.

"אתם יודעים שאורי התמסר לדליה ובא לבקר אותה בכל יום בזמן שלאף אחד לא היה אכפת ממצבה?" שאלה אמה של דליה שהצטרפה למעגל.

חבריו של אורי החליפו מבטים מבוישים, כמה יקר היה, כזאת תשכל החרב.

"אתם יודעים שאורי הסתנן לפלוגה העולה לירושלים במרמה כי ידע שלולא הוא- איש לא ילחם?" שאל מפקדו של אורי שבא לחלוק כבוד.

חבריו של אורי החליפו מבטים מלאי יראה- כמה פספסו אותו, שיר אבל התנגן בראשם, כמה רע הרגישו, כמה מעט הכירו את חברם.

"אתם יודעים שלא משנה מה נאמר, תמיד ישאר טפחיים מוסתרים? טפחיים שעליהם לא נדע מעולם? כזה היה אורי" אמר עוזי בקול מריר

"אוהב

נחבא אל הכלים

אומר מעט ועושה הרבה

אוהב את הבריות

אהוב

מעריך

תומך

אני מצטער שפספסתי אותו" לחש עוזי וטמן את פניו בידיו, עופרה ליטפה את גבו.

"עופרה, אסור לנו להכתים את זכרו כך" עוזי ניסה למלמל אך עפרה נישקה אותו בעדינות, לוחשת:

"אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה, שאחזור לאהוב, אותך, אתה לא יודע כמה רע הוא הרגיש, והמשפטים שאמרת כעת שכנעו אותי יותר מכל שאתה חוזר בך, חזרת להיות עוזי שאני אוהבת, בזכות אורי" עפרה התמסרה לנשיקתם.

"בזכות אורי" לחש גם עוזי ונדם ולא יסף.