ילד, אל תבכה

"טדי, בוא, נוסעים" לחש הארי לבן הסנדקות שלו לפני שנכנס לרכבת המובילה להוגרווטס, מאז הקרב ב2 במאי 1998 הרכבת פועלת בפעמיים בשנה, בראשון בספטמבר על מנת להוביל את התלמידים להוגוורטס, וב2 במאי על מנת להוביל את האנשים שבאו לציין את יום מותם של 50 מיקיריהם בטקס רב רושם, היום מתרחשת הנסיעה השנייה.

"אני בא, הארי, אני בא, רק קצת קשה לי" טדי מלמל.

"זה יהיה בסדר, טד, שנה הבאה כבר תהיה תלמיד כאן, אני בטוח שהכול יהיה בסדר" לחש הארי ונטל את ידו של טד לופין הקטן, טד הניד בראשו, הפעם סנדקו לא קלע אל מה שהעציב אותו.

"הארי, זה לא זה" הארי הביט בטדי במבט תוהה.

"אלא מה?" לחש הארי, לא מבין מדוע טדי הקטן מהורהר כל כך.

"עזוב, אני אספר לך אחרי זה" לחש אליו טדי בחזרה והתקדם לעבר הרכבת, הארי התיישב לידו ושקע בקריאת 'הפקפקן', טדי הסיט את פניו מהעיתון ועצם עיניים, דמויות הוריו הביטו אליו מהחושך, טדי פקח עיניים בחזרה, נבהל מעט.

"טדי, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה רוצה לחזור? אפשר עדיין" אמר הארי, באמת מנסה להבין.

"כן, בעצם, לא, לא חוזרים, אני בסדר, אני אהיה בסדר" הארי משך בכתפיו והחזיר את מבטו אל הפקפקן, כבר שנים שטדי הקטן והוא מכירים, ומעולם לא היה נראה כמו עכשיו, כאילו מאות מחשבות מתקיפות את מוחו בו זמנית.

טדי שקע בשתיקה והארי זרם איתו, מצטער שאין לו את ג'יני לידו, שתתמוך ותעודד, כמה רע הרגיש בלעדיה, חבל שיש היום משחק חשוב שעליה לפקח עליו, רק הארי מקפיד להגיע לטקס הצנוע באדיקות כל שנה עם בן הסנדקות שלו.

"טדי, בוא, יורדים" קרא הארי לטדי, גואל אותו משינה רצופת סיוטים, הנסיעה עברה לאט מאוד וטדי הספיק להתעורר הרבה פעמים במהלכה, השינה לא הטיבה איתו והוא ירד מהרכבת בשתיקה, פונה לכיוון אולם הכניסה- מקום הקרב הסופי.

רעד עבר בהארי וטדי גם יחד שחזו בפסל שמשחזר את שניותיו האחרונות של הקרב, וולדמורט והארי ניצבים האחד מול השני, וולדמורט מושלך אחורה, חסר חיים, הארי מחזיק 2 שרביטים בידו, הארי שחזר את הרגעים הללו, טדי הביט באיש שגזר מוות על שני הוריו הצעירים, חסרי הפחד, טדי ירק על פסלו של וולדמורט, הארי הביט בו בשתיקה וחפן את שערו הכחול בידיו, מוביל את טדי בעדינות לכיוון הכיסאות, מחכים יחד לטקס.

"הארי, למה הם מתו?" שאל טדי לפתע, בשקט.

"מי?" 

"ההורים שלי"

"אה" הארי עצם את עיניו, אף פעם לא אהב להיזכר ברגעים הללו "הם מתו כדי לגרום לעתיד להיות טוב יותר".

"נו, באמת" רטן טדי הקטן.

"סליחה?"

"סלחתי, למה הם מתו, הם לא יכלו להישאר איתי בבית, מה בער להם לצאת ולהיהרג?" קטן טדי הקטן בשקט, הארי ניגב דמעה בודדת מזווית עינו.

"הם לא מתו סתם, הם ידעו שהכול תלוי בהם" ניסה הארי להסביר.

"לא נכון, אני יודע, קראתי, הם לא היו צריכים למות, מותם היה לשווא"

"אל תדבר ככה" 

"אתה יודע שזה נכון"

"לא, זה לא, קשה לי להסביר את זה, טדי"

"אז תנסה" מבטו התובעני של הילדון דרש הסבר.

"טוב, תבין, ההורים שלך היו  שני האנשים האמיצים ביותר שאני מכיר, הילאים, מוכשרים, הם ידעו שחייהם חשובים פחות מהמטרה, הם שמו את חייהם על הכף על מנת שאצליח להרוג את וולדמורט, אתה מבין? כל אוכל מוות שהוריך עצרו עצר אותו מלפגוע בי- הכול בשביל הילד שנשאר בחיים"

"אה"

"אתה לא מרוצה"

"לא"

"למה?" האיר היה בטוח שהסברו היה הגיוני.

"אני לא מרוצה כי הם לא חשבו עלי בכלל" טד פרץ בבכי "הם השאירו תינוק קטן שעכשיו יתום לבד, בודד, למה? למה הם לא חשבו עלי"

"הו, כמה שהם חשבו עליך"

"באמת?"

"באמת, אמך בכתה כשבישרה לי שעזבה אותך, היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת לשבת בבית כשחבריו מסכנים את עצמם, אימך לא היית מסוגלת לעמוד מן הצד"

"למה? למש שלא תעמוד מן הצד" האי שתק לרגע, מעבד את התשובה במוחו.

"כי אמך היית חכמה אמיתית, היא ידעה שלא תוכל לחיות בידיעה שוולדמורט יכל להיות מובס אילו היית לוחמת, היא לא ראתה ערך בחיים כאלה, היא העדיפה לתת לך חיים של יתום מאשר חיים להורים לא מספיק אמיצים, היא רצה שתהיה ראה בהם"

טדי שתק, מנגב דמעות, מביט בתמונות הוריו שעל הקיר מולו, מביטים אליו- מלאי תקווה כבחייהם.

"אמא, אבא, אני גאה בכם.