שמונה חודשים

"אני רוצה שתכירו את המשפחה הנוספת שלי," אמר פרסי לחבריו והתקדם לכיוון ארגו 2.

הוא השתדל לשמור על חזות רגועה, אבל ליבו פירפר בהתרגשות. אנבת' נמצאת על הספינה הזו. אנבת' שהוא לא ראה כבר שמונה חודשים. אנבת' שהוא חושב עליה בלי הפסקה. אנבת' שהוא כל כך מתגעגע אליה שלפעמים זה מקשה עליו לתפקד. אנבת' שלו.

נדמה כי הוא לא היה מסוגל להמשיך לחבר עוד משפטים, לעבד מחשבות שלמות. הוא רק המשיך להריץ במוחו את שמה, את פניה כפי שזכר אותן. 

אלים אדירים. פרסי מעולם לא חווה געגוע בכזו רמה. הוא לא ידע שזה אפשרי בכלל להרגיש כזה חוסר, כאילו חלק ממנו נתלש ועכשיו הוא קרוב מתמיד להחזיר אותו אליו.

בעודו מתקדם, עדיין חובק את פרנק והייזל בזרועותיו, חרדה מילאה לפתע את ליבו ותפסה את מקום ההתרגשות שאפפה אותו לפני שניות אחדות.

מה אם היא לא התגעגעה אליו כמוהו? מה אם היא לא התגעגעה אליו בכלל? והכי גרוע, מה אם כשתראה אותו היא תיזכר פתאום בכל מגרעותיו ותחליט לעזוב?

גם לפני שנחטף על ידי הרה וגם לאחר מכן, פרסי בילה המון זמן במחשבה שהוא לא ראוי לאנבת'. הוא היה משוכנע שמגיע לה את הטוב ביותר, ושהוא פשוט לא היה הטוב ביותר.

היא הטובה ביותר. כל כך חכמה וחסרת אנוכיות. פרסי התקשה למצוא בה פגמים, בבחורה הזו שהוא מכיר כבר קרוב לחמש שנים וצפה בה מתבגרת יחד איתו.

פרסי המשיך ללכת, עדיין חושש מהפגישה המחודשת אך מלא התרגשות.

יחד עם הייזל ופרנק הוא הצטרף למעגל הרומאים שהקיף את ריינה והחצויים היוונים.

ואז פרסי ראה אותה. היא עמדה שם, ליד עוד שלוש דמויות שהוא לא הכיר והעבירה את מבטה על הקהל. תלתליה ארכו מאז שנפגשו לאחרונה, ונדמה כי היא נהייתה יפה אפילו יותר. שמונה חודשים ארורים.

"ג'ייסון גרייס, עמיתי לשעבר..." ריינה אמרה בקול בוטח, "אני מברכת אותך עם חזרתך הביתה. ואתם, חבריו-"

ניצוץ הופיע בעיניה של אנבת' כשמבטיהם נפגשו והוא לא יכל להחזיק בעצמו יותר.

הוא פרץ את שורות הרומאים, ממהר אל אהובתו שהתחילה לרוץ אליו באותו הרגע.

הוא חיבק אותה בזרועותיו, מנסה לספוג את כל כולה. הריח שלה. המגע שלה. הנשימות שלה. 

הוא טמן את ראשו בכתפה בעיניים עצומות. הוא לא היה מסוגל להאמין שזה אמיתי. היא אמיתית. היא נמצאת ממש כאן, לידו, מחבקת אותו באותה עוצמה.

כל הדברים שהוא זכר וחלם והתגעגע אליהם פתאום נמצאים ממש לידו.

הוא הרחיק את ראשו מכתפה ונישק אותה והרגיש איך הפצע שלא ידע שהיה קיים בליבו מתאחה.

הוא עטף את עורפה וידע שזה הבית שלו, לשם הוא שייך.

אליה הוא שייך.

הוא התרחק ממנה לשנייה, אוחז את ראשה בשתי ידיו ובוחן את הפנים שכל כך אהב וכל כך התגעגע אליהן.

"אלים אדירים, מעולם לא חשבתי-" לפני שהוא בכלל הספיק להסביר במילים את תחושותיו היא הקדימה אותו. כרגיל.

אנבת' תפסה בפרק ידו של פרסי והפכה אותו על גבו מאחוריה. היא רכנה מעליו והצמידה ברך לחזו.

"אם תעז לעזוב אותי שוב, אני נשבעת בכל האלים..." היא אמרה בשיניים חשוקות.

פרסי צחק.

לא התגובה הראויה או השפויה או המצופה ממנו, אבל הוא לא יכל לעצור את עצמו.

הכל הרגיש כל כך ביתי. רגע אחד אנבת' מחבקת אותו ושנייה אחר כך היא מטיחה אותו לקרקע. הוא הכיר אותה ואהב אותה כל כך שהוא לא יכל לנשום.

"הבנתי את הרמז," הוא חייך, "גם אני התגעגעתי אלייך."

המבט הזועף על פניה התחלף בחיוך מאושר, אנבת' הושיטה יד לעזור לו לקום והוא נאחז בה אבל לא שיחרר אותה.

כל עוד זה תלוי בו, הוא בהחלט לא ישחרר אותה אף פעם.