על אהבה ומוות

ויתור זכויות לניל שוסטרמן.

החרמש סדוביאנו נכנס אל ביתה המפואר של אחת מהנשים היחידות שעדיין העזו לקרוא לעצמן בתואר מלכות. הוא נכנס בדלתות המתכת הגדולות. כשראו אותו השומרים הם לרגע נדרכו, אך משהבינו שחרמש עומד למולם מיד נרגעו, עד כמה שאפשר להירגע בנוכחותו של חרמש. החרמש סדוביאנו יכל ללקט אותם בקלות, בלי לומר מילה, אך לא זו הייתה מטרתו כשהגיע אל הבית, שהיה כמעט ארמון.

החרמש סדוביאנו המשיך במסדרון הבית בלי לומר מילה. הוא הכיר את הבית, משום שהרוזנת סרבינה הייתה ידידה טובה שלו, ואולי אף יותר מזה...

סדוביאנו הרגיש את להב הסכין הקר שהביא איתו. סכינים תמיד היו קרים ונוראים, אך משום מה הסכין הרגיש לסדוביאנו היום קר מן הרגיל, והוא יכל להרגיש את קורו על אף הבדים שהפרידו בין הסכין לגופו, והוא כמעט והשליך את הסכין מכיסו- משום שהסכין היה החפץ השנוא עליו באותו רגע.

סדוביאנו פנה אל מסדרון נוסף בבית שבקצהו הייתה דלת עץ מוכרת. סדוביאנו דפק דפיקה חרישית, יחידה.

”יבוא!” נשמע קולה המוכר של סרבינה ומילא אותו באהבה ובעצב רב. הוא פתח את הדלת.

”מיכאיל!” קראה סרבינה בשמחה, הניצוץ המוכר בעיניה. הניצוץ שעומד להיעלם...

”סרבינה.” אמר סדוביאנו. ”אני אוהב אותך. אני תמיד אהבתי אותך.”

סרבינה, שלא הבינה את פשר הדבר השיבה: ”באמת? גם אני אוהבת אותך מיכאיל, ותמיד אהבתי.”

סדוביאנו חייך אליה בעצב, רכן אליה, ונישק אותה פעם אחת על שפתיה. סרבינה לא זכרה ברגע הזה את האיסור של החרמשים לקיים מערכות יחסים רומנטיות.

סדוביאנו נישק אותה על שפתיה, ומשם עבר לפניה וצווארה. הוא התמלא ברגשות אשם איומים, וידע שהוא לא צריך לעשות את זה- עדיין לא מאוחר, הוא ידע. הוא יכל להפסיק את זה עכשיו, והוא לא יצטרך לעשות דבר. אבל הוא לא יכל לעצור, ולכן המשיך ונישק את כל צווארה וחזה, תוך שהוא מצמיד את גופו אל גופה.

סרבינה זעה ונישקה אותו בחזרה, נשיקה אוהבת, חמה, כל כך חיה.

ואז, במהירות שלא תיאמן, נעץ סדוביאנו את סכינו בליבה של סרבינה. סרבינה הסתכלה עליו, כשעל פניה מבט נבגד, קר, ונפחה את נשמתה.

דמעות עלו בעיניו של סדוביאנו, אך הוא ידע שזה מה שהיה צריך להיעשות. ברגע שהוא הביע את אהבתו אליה, היא הייתה מלוקטת בכל מקרה, גם בלי עזרתו של סדוביאנו. אבל סדוביאנו העדיף לעשות זאת בעצמו.

עכשיו, ללא סרבינה, לא נותרה משמעות בחייו. הוא שלף את הסכין מליבה של סרבינה והחדירו אל ליבו שלו.

סדוביאנו הסתכל באהבה בעיניה המתות של אהובתו, ומת, כשגופת אהובתו לצדו.