נשמה בגוון כהה

"אבדה קדברה" זעק וולדמורט, מכוון את שרביטו להארי פוטר.
"אקספליארמוס" צעק הארי, תולה את תקוותו האחרונה בתאוריה שבנה.
האורות התנגשו במעגל קסום וקללתו של וולדמורט חזרה אליו בברק ירוק מסנוור, הכול החשיך.

"תתעורר, יצור" קול קרא לוולדמורט שפקח עיניים באיטיות, מצמצם אותן כנגד האור החזק שמילא את החדר.

וולדמורט סקר את החדר במבטו, הוא היה ריק לחלוטין, הקירות בהקו ונדמו כבלתי קיימים, מין אור יציב שכזה.

לפתע תפס שגם הריצפה אינה קיימת ממש, וולדמורט הביט סביבו, מבולבל, מנסה להיעמד על הריצפה הלא ממש יציבה.

"עכשיו אתה חושב 'רגע, איך אני לא נופל?' צחקק קול בחלל האוויר, וולדמורט חיפש את מקורו ללא הצלחה, לבסוף התיישב בחשש על הריצפה הלא קיימת למחצה בחזרה, מיואש.

"איך אתה יודע על מה אני חושב?" שאל וולדמורט את הקול הבלתי נראה.

"מה זאת אומרת 'איך'?" שאל הקול בתמיהה.

"זאת אומרת שאני מליט הכרה די מוכשר שלא נותן לאנשים לקרוא את מחשבותי ביום יום, על פי חוקי הקסם אתה לא אמור להיות מסוגל לקרוא את מחשבותי" לחשש וולדמורט.

"אבל אני יצרתי את חוקי הקסם" צחקק הקול שוב, ודמות המדבר התגלתה.

אדם מגולח למישעי, לבוש בחליפה לבנה וחולצה תואמת, עורו בהק בצבע רך.

"מי אתה?" שאל וולדמורט, מוטרד.

"אני אלוהים"

"אה"

"כן"

"אתה לא אמור להיות יותר, אה..."

"רישמי?" 

"איך ידעת?"

"אני אלוהים, אני חושב שאמרתי את זה כבר"

"ויש לך תשובה בשבילי?"

"אה, האמת שזקן ארוך וגלימה זה ממש המאה ה-12, וזה כל כך לא נוח! פשוט עבר זמנם"

"אה" פלט וולדמורט בפנים נטולות הבעה.

"עכשיו אתה תוהה היכן אתה"

"איך?..."

"בנאדם, תנסה לקבל את היכולות שלי כדבר מובן מאיליו, אוקיי?" וולדמורט הנהן.

"אז איפה אני?" שאל וולדמורט את אשר חשב.

"אתה במשרד שלי, כמובן" אלוהים צחקק שוב.

"ו..." 

"לא, לא, אל תדבר" השתיק אותו אלוהים "פשוט חלפו איזה 50 שנה מאז האדם האחרון שהיה פה ולא קראתי מחשבות כבר נצח, אז פשוט תחשוב ואני אקרא אותך, אוקיי?" וולדמורט הנהן שוב, קצת משועשע מאלוהיו.

"אז אתה בטח תוהה איך אתה עומד על ריק" וולדמורט חייך, מופתע עדיין מקריאת מחשבותיו למרות ניסיונותיו להליט את הכרתו "דרך אגב, זה יכול להיות גם יער" האוויר התערבל לרגע ויצר מראה של יער אותנטי וקסום "או ענן" היקום נענה לדיבורו של האלוהים והפך לענן רך וצמרירי "או לאי" וולדמורט גלגל עיניים נוכח פרצופו המתלהב של אלוהים למראה הפלאים שחולל "או כל דבר אחר שארצה" צחקק אלוהים והתרצן במהירות כשהחדר חזר למתכונת הרגילה שלו.

"עכשיו אתה תוהה למה אף אחד לא היה פה כבר חמישים שנה" אמר אלוהים בחיוך מתלהב והמשיך: "בשביל זה אצטרך להסביר לך מדוע אתה כאן ולא במעמקי הגיהנום כראוי ליצור שהרס את עולמי שיצרתי אה, בעשר אצבעותי, ורצח את חד הקרן האהוב עליי" אלוהים הביט בוולדמורט במבט מאשים.

"אני מצטער, אני מניח" וולדמורט מלמל באי נוחות.

"זה בסדר, אני יודע שלא, אני..."

"אתה אלוהים. אמרת את זה אני חושב" קטע אותו וולדמורט.

"בן אדם, באותה מידה אני גם דרדס" למול עיניו של וולדמורט הפך היצור שמולו לדרדס כחול וזעוף "או קוף" גורילה צמחה לנגד עיניו של וולדמורט "או לאתה עצמך" צחקק מול וולדמורט כפיל מושלם שלו עצמו.

"הבנתי, אני משער"

"אתה לא, אבל לא נתווכח על זה" אלוהים כחכח בגרונו והמשיך: "כפי שאמרתי, אתה כאן ועליך לדעת מדוע. לפני כן, תסתכל בבקשה על החזה שלך" וולדמורט הוריד מבט לכיוון חזהו, מבחין שבגדיו כבר לא עליו.

"זה נצרך?" רטן וולדמורט.

"זה משעשע, כמו שאמרתי, לא ביקר פה אדם כבר נצח"

"אוקיי"

"תסתכל על החזה שלך בבקשה" וולדמורט הביט שוב אל חזהו והסיט את מבטו במהירות, במקום שבו אמור היה להיות ליבו פעם משהו שחור ומעוות, חזהו השתקף ואפשר לוולדמורט לבחון מקרוב את נשמתו.

"אמנם די הקטנת את נשמתך עם הפיצולים המיותרים שהפעלת, אבל עדיין אפשר לראות את הנשמה השחורה המיוחדת שלך" וולדמורט חייך מעט.

"אני מיוחד?"

"אתה יחיד, זו נשמה יחידה ושחורה שעוברת מרשע לרשע החל מבריאת העולם"

"וואו"

"זו לא גאווה, הנשמה מוענקת לברייה על פי נתוני פדופיליה, קרימינליה, אכזריות ותאווה התחלתיים בין כל עוברי העולם"

"אני גאה בכך"

"אתה לא אמור, אבל רגשות זה כבר לא עינייני"

"אה"

"טוב, בקיצור- כפי שאני בטוח שהבנת, זו נשמה שעוברת מרשע למשנהו והיא בעצם תכלית הרוע בעולם, כשרשע מת, הנשמה ממתינה לגוף חדש ומרושע, לך הנשמה המתינה די הרבה זמן, מאז שמת סלאזר לא היה רשע מקצועי ומוכשר באמת ביקום שלי"

"אוקיי"

"אוך, תפסיק לזרוק מילים אנגליות וריקות מתוכן לשיחה שלנו, אם אתה רוצה להביע הסכמה פשוט תהנהן או שאעלים לך את הלשון"

"אה"

"גם 'אה' לא, אני יודע שאני אלוהים די קפריזי, אבל תנסה לנצל את יכולת הדיבור שלך בתבונה או לא בכלל" וולדמורט הנהן.

"יופי, יותר טוב" אלוהים נראה מרוצה "עכשיו שתוק ותן לי לדבר, אני מציע לך חיים חדשים בגוף של קוסם אדיר מרושע בעל מוח ענק ויכולת מדהימה, הוא אמנם עובר, אבל אני בטוח שהוא יהיה רשע לעיניין, הוא יגיע להוגוורטס ויהיה הנבל של הדור הבא, אתה תיכנס בו, נשמתך ותודעתך, שזה היינו הך בעצם, ותמשיך להרוס את עולמי להנאתך, רק כך נשמור על האיזון בין הטוב לרע המגעיל שניצב לפני".

"אני מסכים" וולדמורט חייך חיוך ענקי ואכזרי, מאושר מהידיעה שקיבל.

"רק דבר קטן אחד" צחקק אלוהים.

"מה?"

"אתה צריך להתחרט"

"מה?!"

"כן, אמנם צריך להישמר איזון,אבל רק טוב קיים לנצח, על כן אתה צריך להרגיש חרטה. אני אמנם לא יכול לגרום לך להרגיש, אבל לדעת מה הנך מרגיש אני מסוגל, תרגיש חרטה לרגע אחד קטן- ואני מחזיר אותך לחיים האהובים עליך"

"בסדר, אני מתחרט" לחש וולדמורט בעיניים עצומות.

"שקרן" סינן אלוהים.

"אני מתחרט! מתחרט, מתחרט, מתחרט!" צעק וולדמורט, פניו מכורכמים ממאמץ.

"שקרן" 

"אני לא מסוגל" מלמל וולדמורט, זועם.

"שיערתי כך, כנראה שבכל זאת אתה תהיה הנבל האמיתי האחרון של העולם שלי, בהצלחה בגיהינום, שמעתי שנפתחו כמה מתקנים חדשים ל... אה, שמחת הקהל" וולדמורט החל לשקוע, האור הפך לדליל יותר ויותר וולדמורט שקע אל תוך הריק.

"אוף, הייתי צריך לתת  את הנשמה השחורה לנבל השני ההוא, היטלר או משהו כזה, אני בטוח שהוא לא היה הורג את החד קרן שלי" מלמל אלוהים והתאייד לעניניו.