פרסי גקסון, שה"ה, ה"פ נפגשים

זכויות יוצרים לריק ריידן, גיי.קיי רולינג ולשאנון מסנג'ר

זמנים: הארי פוטר: השנה החמישית

פרסי גקסון: אחרי גורלו של אפולו

שומרת הערים האבודות: אחרי ספר 8

נ.מ הארי פוטר

חלמתי פעם נוספת על המוות של סדריק. ראיתי את וולדרמורט רוצח אותו, ורק בגלל שהיה שם בזמן הלא נכון. ידעתי שרק על זה אני רוצה להרוג את וולדרמורט, אבל זה לא רק זה. וולדרמורט הרג מיליוני אנשים נוספים. זה נתן לו הנאה. מגיע לו משהו הרבה יותר גרוע ממוות. לפתע, החלום השתנה. ראיתי נערה צעירה ויפה, עם שיער בלונדיני עד הכתפיים ועיניים חומות עם נצנוצים זהובים עומדת בפני ברירה קשה. ראיתי אנשים ללא שרביט עם כובעים מוזרים, מאיימים להרוג חבורת נערים שנראו כמו דוגמנים. התעוררתי בבת אחת, עם מלא מים על הראש. ברגע שהתעוררתי, שכחתי מהחלום השני. כששמתי משקפיים ראיתי את הרמיוני מחזיקה דלי. "השתגעת?? מה עבר לך בראש??" צעקתי עליה. "דמבלדור מכנס אסיפה ולשם שינוי, גם אנחנו יכולים להשתתף" היא ענתה לי. "את לא רצינית!" דווקא כן, אבל אתה באמת לא רוצה לבוא לראות על מה כל העניין?". "מה פתאום, ברור שאני בא!". נכנסנו לחדר והתיישבו. דמבלדור נכנס לחדר. "אני רוצה להבהיר משהו קודם כל. מה שאני מספר לכם עכשיו צריך להשמר בסוד. לוולדרמורט," נשמעו התלחשויות כאשר דמבלדור אמר את שמו של הרוצח שכיכב בסיוטים שלי. "היתה ילדה. היא הייתה סקיבית ולכן הוא זרק אותה מהבית. הילדה אומצה, בלי לדעת כמה שאבא שלה היה אדם נורא". אני ממש רתחתי. אחרי כל המשפחות שהוא הרס הוא מוליד ילדה??. אבל אחרי כמה שניות קלטתי שאני בכלל לא כועס עליה, אלא מרחם. "לפני בערך 18 שנה, נולד לה ילד. זהות האבא לא ידועה." המשיך דמבלדור. הם הסתכלו עלי בציפייה שאני יתחיל להשתולל, אבל אני בכלל ריחמתי עליהם, על שניהם. "איך קוראים לילד?" שאלתי. דמבלדור חייך וענה "לאמא, זאת אומרת הבת של וולדרמורט קוראים סאלי ג'קסון, ולבנה קוראים פרסאוס גקסון" הנהנתי. "ומה אתה רוצה שנעשה לגביהם?" "אני רוצה להזמין את פרסאוס להוגוורטס" כולם התנשפו. משום מה, הם חשבו שזה ממש מסוכן. אני לא הבנתי איך הם לא מבינים שצריך לרחם על הנער ולא לכעוס עליו. "אני יכול ללכת לספר לו?" שאלתי את דמבלדור. "כמובן, האמת היא שבדיוק באתי לבקש ממך את זה". רון והרמיוני הסתכלו עלי כאילו שאני משוגע "אתה ברצינות רוצה ללכת לבית של האוכל מוות הזה? הוא בטח יותר גרוע מוולדרמורט עצמו!" צעק לחש לי רון. הרמיוני רק אמרה לי לא להכעיס אותו, ולא לשפוט אותו לפי סבו. דמבלדור ביקש שגם רון והרמיוני יבואו איתי, וגם סריוס ורמוס. אכלנו ארוחת בוקר והתעתקנו. הגענו לסמטא קטנה. "לאן הגענו?" שאלתי את דמבלדור. "לניו יורק הארי, למנהטן". הגענו לבניין ותוך כדי רון לא הפסיק לשגע אותי שהוא בטוח מסוכן, ושאנחנו חייבים להתרחק ממנו. כמובן שאני לא האמנתי, ועכשיו הבנתי למה דמבלדור אמר לשמור על זה בסוד- מלא ילדים עלולים להציק לו לגבי זה ולחשוב שהוא מרושע. אבל אני לא התכוונתי לקפוץ למסקנות, ורציתי קודם כל לפגוש אותו. דפקנו על דלת כחולה עם השלט 'משפחת גקסון-בלופיס'. "הגענו" הכריז דמבלדור. הוא דפק על הדלת. נערה עם שיער בלונדיני, שקצת הזכיר לי משהי שמשום מה אני לא זוכר מיהי פתחה אותה. היו לה עיניים אפורות שנראו כמו ענני סערה. היא הייתה קצת מפחידה. "מי אתם?" "נעים מאוד, אני פרופסור אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור, ואלה הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גרינגר. האם כאן גר פרסאוס גקסון?" דמבלדור שאל אמר. "סאלי, יש כאן אנשים מוזרים עם גלימות, להכניס אותם?" הנערה המפחידה צעקה לתוך הבית. "כן, אנבת', אם את בטוחה שהם לא מפלצות, ותהיה נחמדה!" נשמעה התשובה בקול נעים. אני לרגע פחדתי. היא הזכירה מפלצות?! לא יכול להיות שהיא מדברת על המפלצות שרדפו אחרי מדי פעם, נכון?? "בואו, תיכנסו" היא אמרה והזעיפה פנים "אני אלך להתקשר לפרסי, הוא לא פה כרגע". "כמובן, אנחנו נחכה פה, בסדר?" היא נכנסה לתוך הבית ואנחנו אחריה. "תשבו פה" היא פקדה.

		הפרק הבא