וואנשוט צופה בסתר, פרד/הרמיוני

צופה בסתר

האור היה מעומעם בחדר הנחיצות; הפגישה האחרונה של צ"ד לפני חופשת חג-המולד נסתיימה, וחברים שונים או עזבו או התמהמהו, מדברים עם האחרים. רון דיבר עם הארי, משהו על גיליון העתקה לבחינות הבגרות. לונה הסבירה לג`יני (שוב!) על טבעם של השנורקקים פחוסי הקרן, ונוויל עמד מול הראי, בוחן את תמונת הוריו שהייתה מוצמדת למסגרת.

למרות שהיא לא אהבה תשומת לב, לא יותר מהארי והרבה פחות משרון רצה אותה, הרמיוני שמחה לשבת בצד, נשכחת לרגע, ולצפות בחבריה. היא הייתה מעוניינת במיוחד לצפות בתאומי וויזלי בעודם מתמסרים וזורקים זיקוקים ביניהם, צוחקים ומחייכים כל הזמן. נוויל פנה לצפות, חיוך קטן על פניו. מאז הבריחה ההמונית מאזקבאן הוא לא חייך הרבה, היא חשבה. הוא לא היה שמח. למעשה היא לא הכירה את נוויל כל כך טוב, אף אחד לא.

פרד (כי זה חייב להיות פרד, הוא היה גבוה מעט יותר מתאומו, ועיניו בגוון כהה יותר של כחול, לא שהרמיוני הבחינה בדברים האלו עליו) תפס את הזיקוק באוויר, סחרר אותו, וזרק אותו חזרה לעבר אחיו. הוא קד לנוויל, הצופה היחידי, ונוויל חייך חיוך רחב בעודו הולך לעבר הדלת.

"שינוי צורה," הוא אמר בעודו עובר על פני הרמיוני. "תגידי להארי ורון שאני אראה אותם אחר כך, בסדר?"

היא הנהנה בצורה כמעט לא מורגשת, עיניה עדיין על פרד. הוא היה הנאה מבין התאומים, היא הייתה חייבת לומר. לא שג`ורג` היה רע לגמרי, אחרי הכל, הם היו זהים; היא פשוט העדיפה את פרד. היה בו משהו. אולי הייתה זאת הדרך בה רגשותיו היו גלויים לעין כולם, בעוד ג`ורג` אהב להשאירם נעולים בקופסא מאחורי ליבו, או אולי היה זה הדרך בה נראה כשחשב שאף אחד לא נמצא, כאילו הוא כבר עייף כל כך מהחיים. הרמיוני כבר תיקנה את עצמה בהשערותיה לגביי התאומים; שניהם היו הרבה יותר ממה שהם הניחו לאנשים לראות. מעבר לבדיחות, למתיחות, לחיוכים הקבועים על פניהם. היא רצתה להכיר אותם, אבל בעיקר, להכיר את פרד.

"הרמיוני!" היא הרגישה יד על כתפה והזדעזעה מכובדה של זו; היא בקושי שמעה את קול שמה שלה נקרא ממש לידה. "הרמיוני, את בסדר?"

זה היה רק הארי. רק הארי, הילד שנשאר בחיים. החבר הכי טוב שלה, שכרגע נראה מודאג במיוחד. רון עמד לצידו, פניו בגוון אדום מוזר, ידיו בכיסיו. היא תהתה בטשטוש מה לא בסדר איתו.

"האם הכל בסדר?"

הארי הקדיר את מצחו. "ובכן, כן, אני מניח. זה פשוט ש, הרמיוני, את לא הקשבת לנו. כמעט כל האחרים עזבו, וקראנו בשמך מספר פעמים, את מבינה-"

רון מלמל משהו בכעס ולא הביט בהרמיוני. היא התיקה את עיניה מהארי והביטה על החבר הטוב ביותר הנוסף שלה, מצרה את עיניה. היה ברור שמשהו הטריד אותו. זאת הייתה הבעיה עם רון. הוא אף-פעם לא אמר מה לא בסדר, רק התבשל במיץ של עצמו.

"מה לעזאזל לא בסדר איתך?"

"כלום," הוא אמר בגועל. "למרות שאם את ממש רוצה לדעת, למה שלא פשוט תשאלי את פרד."

הרמיוני התנשפה. " תסלח לי?"

רון נעץ בה מבט זועף בעודו אומר, "הו, את יודעת על מה אני מדבר! תפסיקי להעמיד פנים-"

היא קמה ואגרפה את ידיה משני צדדיה בעודה מתנפלת על רון. לפעמים היא לא יכלה לאמין עליו. "רונאלד וויזלי, אתה מתנהג בצורה מגוחכת להחריד. אין לי מושג על מה אתה מדבר, אז אלא אם כן אתה מוכן להפסיק להיות כזה תינוק ולהסביר למה, אז תעזוב את החדר מיד, תחזור למגדל גריפינדור, ולך למיטה!"

פרד, שהתמהמה ללכת כשראה את ההבעה על פניו של אחיו בעוד הארי ורון התקרבו להרמיוני, חשב שהיא די נשמעת כמו אימו כשהיא דיברה ככה. ושלמרות רצונו, הוא די אהב את זה.

"את הבטת בהערצה בפרד! באחי! אחי הגדול יותר! מה לא בסדר איתך?"

בעוד שהארי מלמל כמה תירוצים וכמעט גרר אותו מחוץ לחדר, הרמיוני שמעה כמה ניירות נופלים על הרצפה. ברגע שהדלת נסגרה אחרי חבריה הגריפינדורים, היא התנפלה על האדם הנוסף בחדר עם שרביטה שלוף, מוכנה להטיל עליו לחש מסוכן אם יחזור על מילה ממה שנאמר. אם מישהו ישמע שהיא התבוננה בפרד-

חי זקנו של מרלין. זה היה פרד. היא התנשמה והפילה את שרביטה. אף אחד משניהם לא דיבר לדקה, שניהם מפחדים; למרות שאולי כל אחד מסוג שונה, פרד מפחד ממה שהרמיוני תגיד, והרמיוני מפחדת שהיא תגיד משהו שהיא באמת שלא צריכה לומר, בגלל שפרד כבר שמע מספיק. לבסוף פרד אזר מספיק אומץ להתקרב להרמיוני, והוא העווה את פניו למחשבה של מה ג`ורג` היה אומר. אוזר אומץ להתייצב מול הרמיוני גריינג`ר? ג`ורג` יצחק עליו, תאום או לא.

"זה נכון?" שאל פרד לבסוף, מרים את שרביטה ומושיט אותו אליה.

היא סירבה להביט בו, במקום זאת נועצת את לרצפת האבנים הכהה, למרות שהיא קיבלה את השרביט המוצע. "האם מה נכון?"

"מה שרוניקי פיציפוני אמר. האם הבטת  בי בהערצה?"

הרמיוני הישירה את מבטה אליו, מקווה שהיא נראית נדהמת וכעוסה מספיק. "פרד וויזלי, אני לא מביטה בהערצה! אני מקווה שאתה יודע את זה, וזוכר את זה." היא נעצה בו מבט לדקה, רק ליתר ביטחון, אבל הפסיקה כשהיא הבחינה כמה מאוכזב הוא נראה. הוא הוריד את מבטו ושם, רק שם, הייתה הצניחה הקלה בכתפיו. גם אוזניו האדימו מעט, משהו שמייחד וויזלים.

"הו. טוב. אני מצטער, הרמיוני-"

היא נאנחה, מוכנה לכפר. "אף על פי כן, פרד, בעוד שאני לא מביטה בהערצה," ואז היא כמעט חייכה בעודו מרים את ראשו ומביט בה בהבלטת שפתיים עדינה הוא לא צריך להיות מסוגל לעשות את זה, "אני צופה בסתר."

החיוך הרחב על פניו לא עבר בלי שיראה, והיא הרגישה ששפתיה שלה נעות מעלה בחיוך תשובה. משהו השמיע קול מעליהם, מרשרש, מקרקש, ושניהם הביטו מעלה באיטיות. זה היה מראה לא צפוי, העלים הירוקים שמעליהם שהתרחקו באיטיות מהתקרה והתקרבו אליהם.

"דבקון," אמר לבסוף פרד, מביט שוב בהרמיוני.

"כן," היא השיבה, "למרות שסביר להניח שהוא שורץ נרגולים."

פרד חפן בכפות ידיו את פניה ואמר ברוך, "חשבתי שאת לא האמנת ללונה בנוגע לנרגולים."

"אני לא," היא לחשה, ידיה כרוכות סביב מותניו. הוא היה אחיו של רון, היא הזהירה את עצמה. היא לא אמורה לעשות את זה, אבל הו, היא באמת רצתה לעשות זאת. וחוץ מזה, זה היה חג-מולד, ובחג-מולד אמורים להיות שמחים.

"אז הכל טוב אם כך," השיב פרד, "היות שאני מתכנן לעמוד מתחתיו זמן רב מאוד. לא הייתי רוצה להיתקף או משהו-"

היה זה אז שהוא נישק אותה. הנשיקה הייתה עמוקה, והוא נלחץ כנגדה בסוג של ייאוש- עז שהיה ממש לא מוכר למושג על פרד וויזלי בדיוק כמו הרגשות שהיא חשה; היא השיבה על נשיקתו בלהיטות שווה, מחליקה את לשונה על פני שפתיו בעודה מבקשת כניסה. זאת הייתה בקשה לה נענה בקלות ועם יבבה חלשה; היא טעמה כמו מנטה ושוקולד, אולי כתוצאה מהקינוח שלאחר ארוחת הערב, והוא נהנה מהתחושה שהוא היה היחיד שביקר בשבילים אלו.

האורות בחדר הנחיצות, למרות שהיו מעומעמים, לא כבו זמן רב; ואף לא היעלמות הדבקון מהתקרה, אם כי נשארו והאירו עד שזוג התלמידים נפרדו בחוסר רצון מחיבוקו זה של זה, יודעים שבקרוב ירגישו בחסרונם. הם יצאו בנפרד למגדל גריפינדור, יודעים שכשהם יחזרו לחדר המועדון, הדבר היחיד עליו יצליחו לחשוב יהיה זה על זו.