מתי אני אהיה מספיק?

הוא מביט במראה. במראה המעט מלוכלכת שליד הכיור בשירותים. השתקפות חיוורת ובלתי מזוהה נשקפת מבעדה.

לנער שנשקף במראה יש שיער בלונדיני מבריק ונפול. שיער שלא טיפחו כבר הרבה מאוד זמן.

לעורו יש גוון ריק, חיוור. כמעט כאילו הוצא מתמונה בשחור לבן. העיניים כחולות השמיים שלו נראות עייפות.

בלשון המעטה אפשר להגיד שהנער נראה רזה.

אבל זה לא היה אמור לקרות. עד לפני כמה זמן הוא היה נער יפה תואר מבחינת האלפים.

עם שיער מטופח, זרועות חזקות וחיוך מחשמל. הוא היה קיף סנסן. אבל עכשיו הוא רק צל ללא דמות.

והוא לא יודע איך להביא אל הצל שלו אור. "קיף" רו צועקת מחוץ לחדר. היא הולמת באגרופיה על הדלת.

"אם אתה לא פותח לי אני אפרוץ את הדלת המטומטמת הזאת" הקול שלה אפילו כשהיא צועקת נשאר רגוע באופן מסוים, יציב.

הוא יודע שזה בשביל להרגיע אותו. הוא מתחיל ללכת לכיוון הדלת בכוונה להקשיב. לשמוע. לנסות.

אבל הוא עוצר ברגע שהוא מבין שזאת תהיה כניעה. 

פעם בתחילת המלחמה, לרו הספיקה רק תשובה קצרה ממנו, וגם את זה היא לא תמיד הייתה צריכה.

היא לא הייתה עד כדי כך מודאגת אז, אף אחד לא באמת היה. לאף אחד לא היה אכפת שהוא מדלג על ארוחת הבוקר.

או שהוא תמיד בשירותים. וקיף הוציא את המיטב ועוד מתוך זה. זה לא שהוא לא ידע שזה לא בריא.

הוא לא אידיוט. אבל זה היה לטובת השאר. רק הקרבה קטנה מצידו בשביל לגרום לאנשים מסביבו להיות מרוצים.

רק עוד קילו אחד בשביל שהוא יהיה מספיק טוב. אבל 'זה לא נגמר בקילו.' קיף מגחך כאשר הוא חושב על איך שזה התחיל.

איך הוא חשב שקילו אחד יהיה מספיק. 

אבל עכשיו לא אכפת לו שרו עומדת לפרוץ את הדלת בעוד רגע. לא אכפת לו ממה שיקרה אחר כך. כרגע הוא בשליטה.

וזה לא משנה אם הוא ימות בניסיון נואש להיות מספיק טוב בשביל אחרים.

למרות שהוא באמת מקווה להיות מספיק רק בשביל בן אדם אחד.