וולדמורט השני

לילה אפל אחד, וולדמורט יצא מאחוזת מאלפוי אחרי פגישה מוצלחת מאוד. כל אוכלי המוות הסכימו פה אחד שצריך להרוג את הארי פוטר, רק נשאר להם לתכנן תוכנית שאשכרה תעבוד הפעם. וולדמורט עצר לרגע בשביל לצחוק צחוק מרושע, אבל הוא היה צרוד אז זה היה נשמע כמו גרעפס. הדבר מאוד הביך אותו, אז כדי לוודא שאף אחד לא שם לב הוא הרג את כל מי שנמצא ברחוב באותו הזמן.

וולדמורט המשיך ללכת בנחת, אך לפתע הוא הבחין בדבר מה שהלחיץ אותו מאוד - בצד השני של הרחוב, שהיה ריק לגמרי עד כה (אם לא מחשיבים את הגופות של כל האנשים שוולדי הרג), צעד לו עוד וולדמורט. היו לו את אותם תווי פנים שלדיים, אצבעות מוזרות ואף שלא היה קיים. וולדמורט בהה בו. וולדמורט השני נעצר וחייך חיוך מזוויע שלרגע גרם לוולדמורט לתהות האם הוא באמת נראה ככה בכל פעם שהוא מחייך.

"שלום," צעק וולדמורט, כי וולדמורט השני היה בצד השני של הרחוב.

"שלום," ענה וולדמורט השני בצעקה.

"מי אתה, אם אפשר לשאול?" וולדמורט נהיה קצת חסר סבלנות.

"אהה, אני וולדמור. ואתה?" וולדמורט השני קד קידה.

"ובכן, איזה צירוף מקרים מוזר," וולדמורט אמר.

"אנא, סלח לי על השאלה, אך מהו צירוף המקרים כאן?" שאל וולדמור בסקרנות.

"אנחנו זהים, אתה לא רואה את זה?" וולדמורט איבד את סבלנותו.

"אדוני הנחמד, לא הייתי אומר זהים. אך המעיל שלי בהחלט דומה מאוד למעיל שלך," וולדמור צחק בנימוס.

"אנחנו נראים בדיוק אותו הדבר!" וולדמורט התעצבן.

"אינני רואה זאת," וולדמור חייך בזוועתיות.

"אוקיי, אתה תגיד משהו ואני אחזור אחרייך, בסדר? אתה תראה שהקול שלי זהה לשלך." וולדמורט הציע.

"זוהי הצעה קצת מוזרה, אך אני מסכים." וולדמור חשב קצת.

"גנן גידל דגן בגן."

"גנן גידל דגן בגן."

"שרה שרה שיר שמח."

"שרה שרה שיר שמח."

"ביבדי."

"ביבדי."

"בבידי."

"בבידי."

"בו."

"בו."

ואז שניהם הפכו לדלעת (אחת).