בת השמש

הכירו את סלו. בת השמש. 

היי לכולם, אני סלו! בת 13. אז בואו ואני אספר לכם קצת על עצמי: קודם מראה; יש לי שיער ג'ינג'י בלונדיני, עיניים בצבע כחול שמיים, ונמשים קטנטנים בצבע כתמתם על כל הפנים שלי. הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הם; לטייל בחוץ בשמש, לקרוא ספרים,לנגן בגיטרה, (קלאסית וחשמלית) בפסנתר, בנבל, בכינור וצ'לו. ואני גם מאוד אוהבת לירות בחץ וקשת. (יש חוג כזה!) ועכשיו לסיפור חיי: נולדתי בארץ, אמא שלי נולדה בצרפת, ואבא שלי... הוא אמר משהו על יוון, אבל אני לא יכולה לשאול אותו כי... טוב, הוא נעלם כשהייתי בת שמונה. אני עוד הספקתי לראות אותו יוצא מהדלת בבוקר, וכששאלתי אותו לאן הוא הולך, הוא רק העיף לעברי מבט של עצב, והלך. אחרי זה היה פרץ של אור והוא נעלם. התחלתי לבכות, ואמא שלי רצה אלי, וחיבקה אותי. אני ואבי היינו מאוד קרובים. הוא לימד אותי לנגן על כל כלי שאני יודעת לנגן. מאז שהוא עזב, השתדלתי להיות הכי שמחה שרק אפשר, אבל עדיין יש לי את החור הזה בלב, שאבא שלי עזב אותי. זה גרם לי לקצת בעיות אמון, אבל התגברתי. אמא שלי ניסתה לעזור לי כמה שיותר. היא שלחה אותי לטיפולים רגשיים, כמו טיפול בציור ורכיבה על סוסים, והיום אני בסדר. טוב, עכשיו די עם הרגשי, הגיע הזמן לסיפור האמיתי! הכל התחיל ביום הולדתי השלוש עשרה; אמא שלי סוף סוף השיגה כסף לקחת אותי לטיול בת מצווה (באיחור) באמריקה! הכי רציתי לבקר בלונג איילנד, כדי לבדוק אם מחנה החצויים קיים. כן כן אני רצינית. אני ואמא שלי עברנו בין בתי מלון, וקנינו מלא דברים מגניבים. האקשן האמיתי התחיל כשישבנו בבית קפה, ואז מלצר הגיע כדי שנזמין. המלצר הציע וכשאמא שלי הזמינה והלכה לשטוף ידיים,הוא אמר לי: "את חייבת לבוא איתי."

"מה? לאן?".

"למחנה." 

"איזה מחנה? מה אתה רוצה מהחיים שלי?" שאלתי אותו, באנגלית.

"מחנה החצויים." 

הייתי בהלם. מה??? אני חצויה? אין סיכוי... ובכל מקרה, אני לא טיפשה ותמימה מספיק כדי לבוא עם בן אדם שסתם אומר לי לבוא איתו. 

"קדימה, כירון מחכה!"

"אני לא הולכת לבוא איתך לשום מקום. אני לא מכירה אותך!"

"את תאמיני לי אחרי שתראי את זה." הוא אמר, והוריד את כובע המצחייה שלו בחשאי. למה הוא מסתובב עם כובע מצחייה במקום סגור? ואז ראיתי אותן. את מי? את הקרניים שלו. היו לו קרניים. ואז הוא חלץ את אחת מנעליו וחשף רגלי... עז? המלצר הוא סאטיר! שנשלח לקחת אותי למחנה! אבל...

"מה עם אמא שלי?" 

"She know."

"What?!"

"yes."

אמא שלי ידעה כל הזמן הזה! ולא אמרה לי! ודווקא די הגיוני שאני חצוייה... זה מסביר את פרץ האור כשאבא שלי עזב...

לבסוף, הסכמתי לבוא אחריו, השארנו לאמא שלי פתק. לקחתי את הדברים שלי מבית המלון. חוץ מאת הטלפון שלי. ניתקתי אותו מהרשת הסלולרית. היה לי קשה מאוד להיפרד ממנו, אבל טלפונים מושכים מפלצות. נסענו בארבע אוטובוסים ורכבת, וגם הלכנו קצת ברגל, עד שהגענו ליעד. מחנה החצויים.

המשך יבוא...