שרביט, קדרה, ומדיח כלים

"תראה, שם" אמילי נעמדה על קצות אצבעותיה וניסתה להציץ מעל לגדר העץ "קוסם!"

"זה לא יפה להציץ אל חצרות של אנשים אחרים, אמילי" ניסיתי למשוך אותה, אבל הסקרנות גברה על היושר, וכשהבטתי בגניבה אל תוך החצר ראיתי נער, מעט יותר מבוגר ממני, מניף את השרביט וצועק לחשים.

"למה קוראים להם לחשים אם צועקים אותם?" תהתה אמילי "הרבה יותר הגיוני ללחוש אותם"

אילו שאלות טפשיות היא שואלת "בואי, אמילי, צריך לחזור הביתה"

"רק עוד קצת, לאו" היא הסתכלה עלי במבט מתחנן. לא יכלתי להודות שזה מסקרן גם אותי, אז רק הנהנתי בקצרה "אבל רק קצת" אמרתי לה בקול סמכותי "ואז חוזרים הביתה"

הבטנו בברקים שבקעו מתוך שרביטו של הקוסם הצעיר. את חפירה קם והתחיל לרקד באוויר. אמילי כיסתה את פיה בכף ידה בתדהמה.

הטלפון שלי צלצל והקפיץ את הקוסם. הוא הסתכל ישר עלינו.

"אוי, לאו-" אמילי גמגמה בנשימה עצורה "הוא רואה אותנו"

משכתי אותה אחורה "תנסי להעמיד פנים שלא ראינו אותו" לחשתי וחיבקתי אותה ביד אחת. ביד השנייה החלקתי על גבי הטלפון ותמונת איש הקשר של אמא שלי מילאה את המסך.

"לאו, אתם בדרך?" שמעתי את קולה, ואז כמה קולות של כלים מקרקשים. היא כנראה באמצע סידור המדיח.

"כן, כן, אנחנו כבר מגיעים" הרגעתי אותה וניתקתי. "קדימה, אמילי, בואי נלך"

אחותי הנהנה ואחזה בכף ידי. מכונית עברה על פנינו וגרמה לשיער שלי להתעופף לרגע ברוח.

"זה ממש מגניב" נשמע לפתע קול מאחורינו. הסתובבנו בבהלה. זה היה אותו קוסם שצפינו בו קודם. אמילי נסוגה ונצמדה אלי, חובקת אותי בידיה.

"מגניב?" שאלתי, וניסיתי לשלוט בקולי המלא ביראה ופליאה. עדיין הייתי על ההשפעה המסחררת של היופי שבקסם "מה מגניב?"

הוא נראה רגוע להפליא "הדבר הזה" הוא הצביע על הטלפון שלי "וגם זה" החווה בידו בתנועה רחבה לכיוון הכביש "טכנולוגיה. זה ממש מדהים"

"זה מדהים?" אחותי הקטנה נראתה מבולבלת "אתה סתם אומר כדי שלא נרגיש פספוס. לנו אין קסמים. קסם זה הדבר המגניב!"

זה לא היה הקוסם הראשון שראיתי. קוסמים היו נפוצים יחסית באמריקה, ולהורים שלי היו מכרים וידידים בעלי כוח קסם- אבל רוב הקוסמים לא דיברו איתי ממש. למה שהם ידברו איתי? הם לומדים בבית ספר אחר, הוגוורטס, עם תלמידים קסומים ומורים קסומים. הם מוקפים בקסם. הם גיבורי על. אנחנו מוגלגים.

הקוסם הצעיר נד בראשו "אני חושב שטכנולוגיה זה הקסם האמיתי" הוא אמר. "לא שרביט וקדרה ומלמול מילים מרגיזות. הייתי רוצה להיות מוגל, לפחות לכמה ימים"

הבטתי בו. היה לו שיער שחור, קצת פרוע, נמשים ועיניים אפורות- כחולות. טיפות זיעה נצנצו על מצחו והוא לפת את השרביט בידו השמאלית.

"מה היית רוצה לעשות בתור מוגל?" שאלתי "זה משעמם. אנחנו לא יכולים לגרום לאתי חפירה לחפור לבד, או לגרש סוהרסנים באמצעות פטרונוס"

הוא צחק ובחן את שרביטו החום והגמיש בשעשוע "אתה צודק, בעזרת הקסם אפשר לשחק משחקים. אבל מה זה את חפירה שחופר בעצמו מול טרקטור? ומהם כלים ששוטפים את עצמם, אחד אחד, מול מדיח כלים? יש לי ינשוף קסום, אבל זה הרבה יותר איטי והרבה פחות איכותי מהווטסאפ שלכם. אתם, המוגלגים, הצלחתם ליצור קסם הרבה יותר טוב בלי שרביט, כוחות והוקוס פוקוס."

ההרצאה שלו קצת בלבלה אותי. ככה הוא חושב עלינו? "אז למה אתה לא משתמש בטכנולוגיה?" שאלתי אותו "אם זה כל כך מופלא"

הוא נאנח "טכנולוגיה וקסם לא מסתדרים" הוא שיחק בשרביט באצבעותיו "הם לא חברים טובים. אני פשוט לא מצליח להסתדר עם מכשירים של מוגלגים."

"כמו שאנחנו לא יכולים להסתדר עם שרביט ושיקויים" הוסיפה אמילי, שעד כה שתקה ובהתה בקוסם.

הוא הנהן "בדיוק. לכן אני חושב שהטכנולוגיה היא קסם הרבה יותר גדול. יש לנו אפילו שיעור חקר מוגלגים בהוגוורטס. השיעור האהוב עלי" הוא חייך.

החלפנו מבטים נבוכים, עד שאמילי אמרה: "אבל איך קוראים לך?"

"הו, כן" הוא מצמץ בהתנצלות והושיט את ידו "אני אוליבר בראון. שנה שלישית בהוגוורטס. רייבנקלו."

לחצתי את ידו. היא הייתה חמימה, למרות הקור בחוץ. בטח הקסם דאג לזה "לאו הייל. אני בן שתים עשרה. שנה שניה בהוגוורטס, אני מניח. וזאת אחותי, אמילי, היא בת תשע"

"נעים מאוד" הוא חייך אליה "היה נעים לפגוש אתכם"

"אז, אממ…" מלמלתי והידקתי את אחיזתי ביד של אמילי

"אז נדבר" הוא הכניס את השרביט לכיס.

התרגשות לא רצויה פרצה בי. "אתה יכול… לשלוח ינשוף. רק אם אתה רוצה" התכווצתי

"בטח" הוא חייך "זאת אומרת, אין לי טלפון" הוסיף בהרהור.

בתזמון מושלם הטלפון שלי הקפיץ אותו שוב. היה בזה משהו מצחיק, בפליאה שלו מהמכשיר הפשוט.

"אני חושבת שאמא דואגת לנו" אמילי משכה אותי "כדאי שנחזור"

"כן" הסכמתי איתה "להתראות, אוליבר!"

הקוסם נופף לנו לשלום, ואז אמילי ואני פצחנו בריצה פרועה הביתה.

"פגשנו היום הקוסם" אמילי אמרה לאמא ברגע שהתיישבנו לאכול

"איזה יופי" היא חייכה "טוב להכיר חברים גם מחוץ לבית הספר."

הטבעתי את הפנקייק שלי בסירופ מייפל "הוא היה ממש נחמד" הוספתי "הוא אמר שהוא היה רוצה להיות מוגל"

אמא הפכה עוד פנקייק במחבת "כן, הרבה קוסמים חושבים ככה." הפתיעה אותי.

"באמת? למה?" שאלתי

"כי הם יכולים לעשות הרבה קסמים בשרביט שלהם בקלות," היא אמרה "אבל הם כמעט ולא מתקדמים. הלחשים שלהם לא מאוד משתפרים לאורך השנים, השיקויים נשארים אותו הדבר. מדי פעם מגלים לחש חדש, שיקוי חדש. אבל הטכנולוגיה, הטכנולוגיה שלנו, כבר עקפה את היעילות של רוב הקסמים, והיא ממשיכה להתפתח"

היא דחפה את התרווד והניחה פנקייק לוהט על הצלחת "רובוטים, בינה מלאכותית ומכשירים, כבר עושים בשבילינו יותר ממה שהקסמים עושים בשבילם. יש שחושבים אפילו שהמוגלגים חכמים יותר מהקוסמים. אני עצמי לא מאמינה בזה, אבל אני בהחלט חושבת שהם לא מספיק מתאמצים לשכלל ולפתח את הקסמים שלהם."

בלעתי חתיכת פנקייק והנחתי את המזלג "אבל פעם זה לא היה ככה" ציינתי

"נכון" היא אמרה בפשטות "לפני שהטכנולוגיה הייתה כל כך מפותחת, המוגלגים קנאו בקוסמים, רדפו אותם, ושנאו את הכוחות שלהם. לכן הייתה הפרדה- לקוסמים היה את העולם שלהם, והם הסתירו אותו מעיניהם של המוגלגים. הם חשבו שהם עליונים, שהם יותר טובים מאיתנו, במשך הרבה שנים. לא רק זה, רבים מבני הקוסמים שבהם קראו לעצמם 'טהורי דם' וחשו עליונות על הקוסמים בני המוגלגים" היא הניחה את התרווד ומילאה כוס מים קרים. "מזל שהיום זה לא ככה"

הבטתי סביבי. מדיח כלים, מקרוגל, טלפון נייד, מחשב, שואב אבק, מזגן, מצלמה. טכנולוגיה.

"באמת מזל" הסכימה אמילי "תאר לעצמך, לאו, עולם שבו אנחנו לא יודעים שיש קסמים"

הנהנתי. היום היו כבר גני ילדים משותפים לקוסמים ולמוגלגים. גם בתי ספר יסודיים, רחובות וערים. השרידים שנשארו מאותה תקופה היו קטנים מאוד- בהוגסמיד עדיין חיו כמעט ורק קוסמים, בתיכון הייתה הפרדה כי הקוסמים למדו בהוגוורטס. מעט מאוד קוסמים גזעניים כלפי מוגלגים, או להפך.

אבל בסך הכל היה טוב. הקוסמים והמוגלגים חיו כבר שנים יחד, בלי דעות קדומות.

מה יכול להיות טוב יותר?