עומד במקום

יש פה אלימות אבל כמעט ולא מתוארת.

-------

הטפטוף החלש של הגשם יצר שלולית מנצנצת בסמטה החשוכה, משקף את אור הפנסים ואת פניו של הנער שהרס את המחזה המושלם כשדרך בתוך השלולית. לנער קראו אַנָרְגַּיִל; שם נורמלי לאלף שגר בערים האבודות. לשם הייתה משמעות - "האחד המבריק" - אבל אנרגייל מצא את זה בעיקר אירוני, בהתחשב בכך שהוא היה נער ממוצע לגמרי שהיכולת שלו הייתה הגברה.
אנרגייל פנה בשביל לעבר המגדלים הגבוהים של אטלנטיס. הוא אף פעם לא אהב את המראה של הבניינים העצומים, המנצנצים - עד לפני שנה הוא עדיין פחד להביט מעלה כשהיה יוצא לחצר הבניין. הדרך מפוקספייר לביתו לא הייתה ארוכה, ואנרגייל נאנח כשהוא ניצב מול דלת הכניסה העשויה זכוכית. ממש לא התחשק לו להיכנס פנימה ולשמוע מאימו מה אחיו הגדול עשה בזמן שהוא שיפר את יכולת ההגברה שלו עם המנטור שלו בפוקספייר.
אבל זה מה שהוא היה אמור לעשות, זה היה גורלו כמגביר. אף פעם לא הוא עצמו נלחם, לא משנה כמה רצה. הוא לא היה יכול להגן על הקרובים עליו, או לגרום כאב למי שרצו לפגוע בו, או להרגיש את מה שאחרים מרגישים, או להיכנס למוחות של אנשים. הוא יכל רק לעזור לאנשים שכן היו מסוגלים לדברים האלו, להחזיק את היד שלהם כמו ילד בזמן שהם נלחמים ברשע.
אנרגייל פתח את דלת הכניסה לבית ודידה אל הסלון בקומת הקרקע. אמו כנראה הייתה בחדרה, כיוון שהוא שמע רעשים מהקומה השנייה, שם היא אהבה לעבוד על הציורים שלה. היא לא שמעה אותו, כנראה. ולמה שהיא תרד עד אליו? הוא בסך הכל חזר מעוד יום של אימוני הגברה משעממים. הוא חלף על פני השידה שליד הכניסה, וליד התמונה הממוסגרת שלו עם אחיו והוריו שהייתה מכוסה טיפות דם. ואז המוח שלו קלט מה הוא רואה, והוא הסתובב חזרה והביט סביב.
משהו קרה בבית מאז הבוקר. בתים של אלפים בדרך כלל לא היו מאוד מבולגנים, מכיוון שהיה מאוד קל לסדר אותם באמצעות טלקינזיס, אבל ככל שאנרגייל בחן את הסלון כך הוא הבחין באי הסדר ששרר בו. מתחת לשידת הספרים נתחבו כמה דפים שנראו כמו מסמכים כלשהם, שהוסתרו שם ברשלנות במטרה שלא יבחינו בהם. על הארון, גבוה מכדי שאנרגייל יוכל להגיע אליו, נראו קצוות חרוכים של משהו. בפינת החדר היו כמה זכוכיות שהרכיבו עד אז את הפינה השמאלית של החלון, כפי שאנרגייל הבין כשהסיט את הווילון אשר כיסה את החור בזכוכית השקופה.
אנרגייל נרעד. "אמא?" הוא אמר בשקט, ואז הבין שאין סיכוי שהיא שמעה אותו. "אמא!" הוא צעק בפחד גובר. הוא התחיל לרוץ במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, אימה מתפשטת בגופו, אדרנלין שוטף אותו ומגביר את מהירות צעדיו. אנרגייל קפץ מעל שתי המדרגות האחרונות ונעמד, משותק מהלם.
שני מטרים מאיפה שהוא עמד שכבה אמו על הרצפה, עיניה עצומות, ידיה שרוטות ופניה חבולות, חולצתה מוכתמת כמעט כולה בדם. אנרגייל התקרב אליה בצעדים איטיים, מנסה לעכל את מה שעיניו רואות, ואז זוג ידיים שהיו כנראה שייכות למתפוגג הבהבו מאחוריו, תופסות בו מסביב לחזה בכוח. הוא נאבק לראות מי מחזיק בו, אבל לא היה בו כבר כוח. אנרגייל נפל בכאב על הרצפה הקרה, מודע רק בקושי לחתיכת הבד הרטובה שנתחבה תחת אפו על ידי המתפוגג, מערפלת את ראייתו ואת חושיו עד שלא יכל לראות יותר כלום.