הלאבגודים- דור 2:)

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי

"אולי פעם אחת לא תהרסי לי משהו שאני עובד עליו שעות??" צעקתי בצעקה שהדהדה את כל קירות הבית. אליס התחילה להתייפח. "אוי, סליחה אליס, לא התכוונתי..." אבל זה כבר היה מאוחר מידי. "ויין לאבגוד! זה היה ממש לא לעניין!" אמרה אימא לונה ועל מבטה הייתה הבעה כעוסה. "אבל היא הרסה לי את כל הדגם! עבדתי עליו שעות!" היא עצרה. יש משהו אחד שמאוד מאפיין את אימא לונה. היא שנאה שהילדים שלה רבים ככה. 
אליס המשיכה להתייפח. אימא לונה הרימה אותה בידיים וחיבקה אותה. לא התייאשתי. "נמאס לי שאני האשם בגלל שהיא הקטנה" התגריתי. "אתה לא אשם, אבל זה לא היה מקובל בכלל. אליס, תגידי סליחה יפה לויין על שהרסת לו את הדגם". אליס משכה בכתפייה באי רצון. "אליס..." "סליחה" אמרה בקול מתוק ועצוב. איך אפשר שלא לרחם עליה? "ועכשיו אתה ויין, לא היית צריך לצעוק ככה" "סליחה אליס" אמרתי בקול המשתדל להישמע אשם. "יופי. אז עכשיו כששניכם רגועים, אפשר להזמין אתכם לארוחת הערב?"
נטשתי את החלקים הרבים של הדגם, שבעצם היה רכבת אקספרס, על הרצפה וקמתי באי רצון. על השולחן היו מגוון מאכלים מפתים במיוחד. אבא נוויל צץ מן המטבח לבוש בסינר ססגוני, ואיתו הופיעה לין, האחות הנוספת לבית משפחת לאבגוד. לין הייתה רק בת 11, אבל כבר בשלנית מהוללת. בכל פעם שהגיעה למטבח עיניה הכחולות ברקו. לין הייתה העתק לאימא לונה, אחד לאחד, והתכוונה להתחיל בעוד שבוע בדיוק את שנתה הראשונה בהוגוורטס. "שלום חמודים שלי! בואו, שבו" אמר אבא נוויל בקול חמים ורך. "אבא, מה זה כל האוכל הזה? אתם אף פעם לא מכינים לנו כזו ארוחה!" התפלאתי והתחלתי להוסיף לצלחת שלי מכל טוב. טוב, אולי חוץ מפשטידת הצנוניות. אבא נוויל היה מאוהב באימא לונה כשהם למדו יחד בהוגוורטס, ולונה אהבה מאוד צנוניות. היא אפילו הכינה עגילים מצנוניות, שזה היה קצת מוזר אם תשאלו אותי. בדייט הראשון שלהם, הם נפגשו לפיקניק אחרי איזו מלחמה שהייתה בהוגוורטס, ואבא נוויל הכין לה פשטידת צנוניות, שהייתה לא מאוד מוצלחת (בלשון המעטה לפי סיפוריה של אימא לונה), אבל מאז הפכה להיות פשטידת הצנוניות המאכל האהוב עליה. כבר שמעתי את הסיפור הזה מיליון פעמים, ואני יודע כמה הוא חשוב למשפחתנו, אבל אני לא אוהב צנוניות! בכלל! בחזרה לארוחה. אבא נוויל התיישב בשולחן והתחיל לדבר. "טוב, אז הסיבה לארוחה המפוארת והמיוחדת הזו, היא כי יש לי הפתעה"
"הפתעה?" שמחה אליס "כן לוסלוס, הפתעה!" כינה אותה אבא נוויל. אימא לונה הביטה באבא נוויל במבט חייכני, אך מופתע. "איזו מן הפתעה בדיוק?" היא הסמיקה. "אז, ההפתעה שלי היא... שאני המנהל החדש של הוגוורטס!" "איזה יופי!!" קראה אימא לונה, קורנת כולה. שתקתי. "עד עכשיו לימדתי שם את תורת הצמחים" המשיך, "אבל המנהלת הקודמת, מקגונגל, הייתה צריכה קצת הפסקה, ועכשיו אני מחליף אותה! אני אהיה המנהל שלכם, ויין ולין!". "יששששש אבוששש" צרחה לין מאושר וחיבקה אותו בחוזקה. הרכנתי את ראשי ובהיתי בצלחת מלאת המטעמים. שום דבר כבר לא פיתה אותי עכשיו. "מה קרה ויינוש?" שאלה אימא לונה בדאגה, ואבא נוויל החוויר. ככה זה כשיש לך שני הורים יותר מידי דאגניים. "הכל בסדר" שיקרתי "אני פשוט ממש עייף. כל הכבוד אבא" "הו, זה בסדר חמוד, לך לישון" אמרה אימא לונה. יצאתי בצעדים כבדים מהמטבח ונכנסתי לחדרי. נשכבתי על המיטה בייאוש והבטתי בתקרה. בהחלט לא רציתי שאבא שלי, השכחן והמוזר, יהיה המנהל. לא שאני לא אוהב אותו! אני אוהב אותו מאוד!, אבל בתור מנהל? כולם יצחקו עליי בעוד כשבוע, כשאתחיל את שנת הלימודים הרביעית. עד שסוף סוף התרגלתי לשיעורי תורת הצמחים.. אבל מנהל? לזה לא ציפיתי. איך לין כל כך שמחה מזה?? דפקתי את ראשי בכר בחוזקה, ואחרי 18 דפיקות (לא שספרתי), התייאשתי. הסתכלתי על דגם הרכבת המפורק. עכשיו, הדגם היה הדבר האחרון שעניין אותי. עצמתי את העיניים בכעס והסתובבתי לישון. הדמעות החלו לרדת ונתתי להם להרטיב מצעיי עד שנרדמתי.

אז זה היה סופו של הפרק הראשון, ואיזה כיף שהגעתם לפה, כי זה אומר שקראתם עד הסוף😁
אשמח שתרשמו לי מה חשבתם ומבטיחה להעלות בקרוב את הפרק השני🥰

תודה רבה שקראתם (או שכבר דילגתם, זה רק רמז לכם שאני חופרת)

וניפגש בפרק הבא😁