פאני הוד

ויתור זכויות לג'ואן רולינג

"פאני!" צעקה מאדי. 

"מה עכשיו?" גלגלתי עיניים אל אחותי הגדולה. 

" למה שלא תלכי לשחק עם חברים?" אמרה מאדי. 

הבנתי שהיא מסתירה ממני משהו. 

"תגידי לכת!" אמרתי. 

"לכת." אמרה מאדי בבילבול. 

"ללכת!" צעקתי. 

מאדי גלגלה עיניים.

"תגידי לכת-ללכת!" היא ניסתה לחקות את הקול שלי. 

"סתמי. "סיננתי. 

"סתמי את!" צרחה מאדי. 

היא נכנסה הביתה בזעף. 

אני נשארתי בחצר. 

אוף נמאס לי מהחיים המטומטמים שלי. 

יש לי רעיון. 

אני אלך לגינה, ואז אחזור הביתה, ואבדוק אם מישהו שם לב שהלכתי בכלל. 

יצאתי מהדלת של החצר אל הגינה הקטנה שליד הבית. 

קבוצה של ילדים גיחכו. 

ממש בא לי להיות איתם.

אבל...יש שם רק בנים, ואפילו לא בת אחת, זה יהיה מביך לבקש להצטרף. 

"זה לא מצחיק!" סינן יחד עם שיער שחור, כמו שלי. 

" סתום ת'פה פייס-דרק!" צעק הילד הגדול שנראה מפחיד. 

" נכון יא מאוהב בבנות." גחך ילד עם שיער בלונדיני. 

פייס-דרק הזה או מי שזה לא היה אמר: 

"אני לא מאוהב בה, רק שאלתי אם אתם רוצים שנצרף אותה לחבורה שלנו." 

פייס-דרק הלך משם. 

"היי, רוצה לשחק איתי?" אמר פייס-דרק מאחורי.

"אה." אמרתי. 

"אני צ'אם פייס-דרק." הוא חייך. 

" אני פאני הוד." אמרתי. 

" פאני, מצאת לך חבר?" נשמע קול מוכר מאחורי. 

"מאדי, מה את עושה פה? "התעצבנתי. 

" אמא הכריחה אותי לחפש אותך, וחיפשתי כאן." ענתה מאדי. 

פתאום מכתב הופיע על הנדנדה האדומה. 

היה כתוב עליו: לפאני הוד. 

גינת מייפל. 

אבל נראה שמאדי לא ראתה.

" שלי." סיננתי.

" המכתב שלי! " צעקה מאדי.

ושנינו התנפלנו על המכתב המוזר.