בן פריאפוס, בן קיאונה ובת מטיס

טורי נח עכשיו בערסל הביתי בחצר הבית שלהם. הוא חייך בדיוק עכשיו למעלה לעצים. הוא גם החזיק בידו בספר - ' דם האולימפוס ' . הוא היה מכור לסדרה הזאת בכל נפשו, והוא בדיוק קרא בפעם המיליון בספר. עכשיו הוא נאנח בשביעות רצון. הציפורים צייצו, השמש חיממה אותו בדיוק בחום שהוא אהב, והכל היה מושלם, כרגע. ההורים שלו לא רבו מעוד ריב מטופש על אם ללכת לים או לא. טורי קיווה שהתשובה תהיה ' לא ' . למרות גילו, ארבע עשרה וחצי, הוא לא ידע לשחות עדיין. חוץ מזה, נדמה תמיד גם ששאר הטבע, מלבד היער, תמיד שנא אותו. מתחת לקרקע, בטיולים, הוא הרגיש חלש כמו נוצה וכמו תינוק בן יומו. רק כשהם חזרו לטבע הוא שוב הרגיש נהדר ובכושר. ובים זה היה הכי גרוע. נדמה שהמלח תמיד צורב רק אותו ובעקשנות. בשמיים זה היה עוד אכשהו בסדר. טורי חש שאם הוא היה אסטרונאוט זה היה גרוע כמעט כמו להיות מתחת לאדמה, החולשה שלו רחוק מהטבע. וגם, טורי שנא את משפחתו, וקיווה להיות עוד קצת לבד, אולי עד גיל עשרים ואחת, אם זה אפשרי, אז יוכל להתחיל ללמוד, לעבוד ולעוף מהבית הזה על טיל. אבל אז הוא הרגיש שמנערים אותו בכתפו. הוא גנח בתסכול, סגר את הספר ופקח עיניים חומות כמו הגזעים של העצים שהיו לידו עכשיו ועשו לו רוח נעימה כמו מזגן.

אמא שלו יסמין, תמיד אמרה לו שהעיניים האלה גרמו לה לחייך בלידה שלו למרות כל הכאב שלה. "הן הזכירו לי אותו," אמרה לו. "הוא היה כל כך יפה. אביך." "ואיך הוא נראה?" טורי תמיד היה שואל אחר כך בצימאון קבוע. "היה לו שיער חלק וחום כמו שלך," אמא הייתה אומרת ומלטפת אז את שיערו החום והחלק. "ועיניים חומות בדיוק כמו שלך, וצבע עור בצבע קפה בדיוק כמו שלך." "וגובה?" טורי שאל. "גבוה כמו עץ." אמא אמרה. "ולמה הוא עזב?" טורי לחש. יסמין נהייתה מעורפלת תמיד בשאלה הזאת בעיניה הטובות. "הוא אמר שיש לו משפחה אחרת לדאוג לה תמיד כששאלתי אותו את זה." היא אמרה בשקט. "ואתה תראה אותו כשתגדל. עד אז יש לך אותי, טורי שלי." היא חיבקה אותו חזק חזק. טורי הנהן במעורפל עכשיו להיזכרות בשיחה הקבועה שלהם עכשיו בערסל וסגר את הספר.

אבל טורי הרגיש גם עכשיו שמשהו כאן לא בסדר במעורפל גם כן. החלום הזה כבר קרה במציאות - רק שבמציאות הוא קרה אחרת לגמרי. טורי התבלבל לגמרי, ותהה איך הוא יודע את זה בכלל מלכתחילה. הוא קם לישיבה עכשיו כשהוא ממצמץ כמה פעמים בגלל השמש. במציאות, ברגע הזה, משהו העיר אותו…משהו העיר אותו בשאגה. בהתחלה טורי חשב שזאת מכונית רחוקה עם בעיה, וסמך על הבעלים שלה שיתקנו אותה, אבל אז המפלצת האיומה ההיא עם כל הראשים והלשונות הראתה לו את פניה, בתרתי משמע.

"טורי." אמר הגבר הזר הזה עכשיו, שהופיע עכשיו מולו במקום העצים. טורי צעק בבהלה והספר שלו נשמט על הערסל. אוף. הגבר היה דומה לו במראו בצורה מפחידה. יכלה להיות רק אפשרות אחת למי הוא, למרות שטורי חשב שהוא משוגע למחשבה הזאת. "מי אתה?" הוא גמגם בפחד. הגבר הזר הרים גבה, בדיוק כמו טורי כשהוא חושב. "אני הוא אביך, טורי פרימן." אפילו הקול שלו נשמע כמו שלו. "אני הוא אביך. תסביר את זה להם - הם עוד לא ממש מכירים אותי שם במחנה החצויים, או במחנה יופיטר. אבל מאז ההבטחות של ג'ייסון ופרסי, שני בני תמותה שאני והאלים הזוטרים חייבים להם חוב גדול," נשמע שהמילים שורפות לו את גרונו, "התחלנו להכיר גם בכם. אז נעים מאוד. אני הוא פריאפוס." טורי בהה בו בפה פעור. .הזר הרים גבה מודאגת ואז חייך אליו חיוך נעים. "נו, אל הפריון, הירקות, הטבע, חיות המשק, הפירות, הדבורים, המין, איברי המין, הגבריות והגנים. נו, הדברים הרגילים." טורי לא ידע איך להגיב על ההצהרה הזאת. אולי חוץ מה "מה?" פאיבאסוש אז אתה אבא שלי דווקא - או איך - שלא - קוראים -לו - ומה שהוא לא היה  - האלוהי כביכול - הרים גבה מודאגת שוב, ואז צחק. "טוב, אתה תבין עם הזמן. שיהיה לך לילה טוב, ויום טוב, וחיים טובים, עד לפגישתינו הבאה, בעזרת האלים האחרים," אמר הגבר הדומה לו מדי עכשיו ברצינות שוב, וטורי התבלבל לגמרי. ואז הוא נאנק. "הוא מתעורר," הוא שמע קול של נער, ואז אותו הנער נשמע גם נאנח בהקלה וסוגר משהו פלסטי.

הפרק הקודם		הפרק הבא